המילון

א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת

א

אדרבא (=הא דרבא) – גדולה מזו [להיפך, מסתבר לומר בדיוק הפך הדברים].
אורחא – דרך. אגב אורחא – בדרך אגב
אוריין – תורה, לימוד
בר אוריין – בן תורה, תלמיד תורה
אזל – הלך. בצווי: זיל. אזל והלך – הלך ונגמר
אי  – אם 
איגרא, אִגָּרָא – גג
מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, מֵאִגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא – היפוך גורלו של אדם מכבוד והצלחה לצרה גדולה. מילולית: מגג גבוה לבור עמוק
אידי  – זה 
אידך  – אחר, ההוא. מאידך – מצד שני (קיצור של מאידך גיסא)
ואידך - זיל גמור, וְאִידָךְ זִיל גְמוֹר – והשאר לך ולמד; מכאן לך והשלם את הנושא בעצמך. זיל (צורת צווי של הפועל אזל) – לך, גמור – למד.
איכא  – יש 
אִין  – כן. אין הכי נמי – כן, כך גם כן [באמת כך הוא כפי שאמרת]
אינש  – איש, אדם 
איפכא מסתברא – תמיהה על דברים כאשר נראה שהיפוכם יותר הגיוני. מילולית: ההפך מסתבר
אית  – יש
איתרע מזלו – לא שיחק לו המזל, היה לו מזל רע; קרה לו מקרה לא רצוי. מילולית: נשבר מזלו.
אליבא ד.. – לפי, לשיטת
אליבא דכולי עלמא – על פי שיטת כל העולם [הסבר או פירוש שאינם לשיטת חכם אחד בלבד אלא מוסכמים על הכל או על כל החולקים בעניין מסוים].
אלים  – חזק (פיסית), נחוש בדעתו
כל דאלים גבר, כָּל דְּאַלִים גָּבַר  – כל החזק גובר
אמתלא, אֲמַתְלָא  – תואנה, תרוץ שנוח להשתמש בו כדי להצדיק עשייה או חוסר עשייה
אנא, אנן, אינהו  – אני, אנחנו / הם 
ל(אפוקי) – להוציא 
ארעא – ארץ 
סדנא דארעא חד הוא – לכל העולם יש בסיס משותף, התנהגות בני האדם דומה בכל מקום. מילולית: סדן (בסיס) הארץ אחד הוא. במקור (קידושין כז) הכוונה היא שהעולם הוא חיבור של אנשים ומקומות שונים היוצרים יחד שלמות.
אתא (אייתי) – בא (כמו אתא בוקר וגם לילה - ישעיה כא יב)
אתר – מקום
לאלתר, לְאַלְתָּר – במקום, מייד (שיבוש של "על אתר")
אתרא קדישא – (מקום קדוש). הארגון החרדי ששומר על החופרים במקומות קבורה

ב

בבא – שער, פתח. [בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא - שמות של מסכתות בתלמוד]
בגו  – בתוך 
בדחילו ורחימו – בפחד ובאהבה.
בדיחותא, בְּדִיחוּתָא – ליצנות, שמחה, שעשוע.
בדיעבד – שנעשה [לאחר שכבר נעשה המעשה]. בניגוד ל'כתחילה'.
ביש – רע.
ביש גדא, ביש מזל – שאין לו מזל. מילולית: רע מזל
מרעין בישין, מַרְעִין בִּישִׁין – דברים רעים, שעדיף לא לדעת עליהם ולא לפרטם. מילולית: מחלות רעות.
עינא בישא – עין רעה.
בירא – בור
בית עלמין – בית קברות (ע"ע עלמין)
בלית ברירה – באין ברירה.
במאי עסקינן? – במה עוסקים אנו? [במה דברים אמורים, באיזה מקרה מדובר?]
במטותא, בְּמָטוּתָא – בבקשה
בניחותא, בְּנִיחוּתָא – בנחת; בשקט וללא חיפזון. מילולית: בנוחות, בעדינות
בסייעתא דשמיא, בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא – בעזרת השם
בעא – 1. שאל (בעיה = שאלה); 2. רצה, היה צריך ל–
בעיא – שאלה [מצורות היסוד של הדיון התלמודי]
דְּבָעֵי (דבעי) – שרוצה
אכל כדְּבָעֵי – אכל כפי צרכו
לכל מאן דְּבָעֵי – לכל מי שמבקש, לכל המעוניין [◄]
בר – 1. בן [◄] 2. מחוץ
בר בי רב – תלמיד ישיבה. בלשון ימינו הכוונה לכל אדם: ידוע לכל בר בי רב – ידוע לכל. המקור לזה הוא קיצור של הביטוי התלמודי בר בי רב דחד יומא (חגיגה א ה) – תלמיד ביומו הראשון.
בר מינן – מת (מילולית: מחוץ לנו)
בר (בן) פלוגתא – יריב לוויכוח
אין תוכו כברו – אין תוכו (פנימיותו) כברו (חיצוניותו). אין הוא באמת כפי שנדמה על פי מראהו.
ברי – ברור
בריש גלי – בפומבי, לעיני כל (מילולית: בראש גלוי)
ברתא  – בת 
בשלמא  – נניח
בתר  – אחרי 
בתרא  – אחרון     

ג

גבי  – אצל 
גָּבַר – גובר (צורת בינוני). כל דאלים גָּבַר – כל מי שחזק גובר (על האחרים)
גברא (ר' גברי) – איש (גבר)
כוח גברא – אונות, יכולת ההולדה
חילופי גברי – החלפת האנשים בתפקידים הבכירים
גדא – מזל (כמו בהגרלת החיש–גד)
גו – תוך (בגו = בתוך)
(יש) דברים בגו – יש טעם בדברים, יש עובדות מאחורי השמועות.
גופא – לגופו של עניין. מילולית: הגוף. [פתיחה לדיון בהלכה שהובאה בעת הדיון הקודם ועתה נפנית הגמרא לברר אותה לגופה]
גושפנקא, גּוּשְׁפַּנְקָא – אישור רשמי. בארמית: חותם (טבעת) של בעל תפקיד רשמי
גיסא – צד
מחד גיסא.. ומאידך גיסא – מצד אחד.. ומהצד האחר.
גמר – למד; ומכאן – גמרא = תלמוד
גרסא דינקותא – כך למדתי בילדותי

ד

ד  – ש, של 
דא עקא – זאת הצרה. עקא – לחץ
דהבא  – זהב 
דומיא  – דומה 
דחיל – פוחד, מפחד (מכאן המילה דחליל – יצור מפחיד)
בדחילו ורחימו – בזהירות וביראת כבוד. הביטוי משמש כאשר פונים לאדם נכבד או ניגשים לחפץ יקר־ערך (מילולית: ביראה ובאהבה)
די – (א) אשר, ש.. (ב) של
דידי, דידיה – שלי, שלו
לגבי דידי – מבחינתי, באשר לי
דילי, דילך  – שלי, שלך 
דינא – דין, חוק
דינא דמלכותא דינא – חוק המדינה מחייב (אפילו שאינו תואם להלכה). מילולית: דין המלכות - דין
דכר  – זכר 
דלמא  – שמא 
דמי  – דומה, נחשב 

ה

הא – זו, הרי
הא בהא תליא, הָא בְּהָא תַּלְיָא – זה תלוי בזה, שני הדברים קשורים
הא קא משמע לן – זאת - זה משמיע לנו [הלכה (חידוש) זו בא החכם להשמיע לנו]
הא ראייה – והנה ההוכחה, הנה הראייה
האידנא (=הא אידנא), הָאִדָּנָא  – הזמן הזה, עכשיו 
הדא הוא דכתיב – זה הוא שכתוב [פתיחה להבאת פסוק, לסייע לדרשה קודמת].
הדדי  – זה לזה 
הדר  – חזר 
הדרה קושיא לדוכתא – חזרנו לשאלה המקורית, הבעיה נותרה בעינה (מילולית: הבעיה חזרה למקומה).
הוה  – היה 
הוה אמינא – היה אומר [משמש לציון קטע דיון, שידוע מראש שיידחה בשלב הבא]
הווי – הֶיֶה (בצווי). הווי אומר – כלומר
היינו – זה הוא (קיצור של: האי ניהו – זה הוא)
היינו הך – אותו הדבר, שני הדברים זהים
היכי, הֵיכִי – איך
היכי דמי, הֵיכִי דָמֵי – איך הוא דומה, נראה? [שאלה הבאה לברר ולתאר את המקרה או המצב המיוחד בו נאמרו הדברים]
היכי קאמר – איך הוא אומר? [מהי כוונת דבריו? על איזה מקרה בדיוק הוא מדבר?]
הכא, הָכָא – כאן
מהכא להתם, מֵהָכָא לְהָתָם – מפה לשם
הכי (הָא + כֵי), הָכֵי  – כך 
הכי קאמר – כך הוא אומר, כך יש להבין את דברי האומר. [פתיחה להגהה או לפירוש חדש של ההלכה, המתרץ את הקושיה]
הני, הַנֵּי  – אלה 
השתא – עכשיו
התם – שם [ארץ ישראל בפי הבבלים]

ו

ואידך – והאחר [כלומר, מה אומר על זה האחר, בעל הדעה המנוגדת?]
ותו – ועוד (תו הוא קיצור של תוב = שוב, עוד)
ותו לא – ולא עוד, וזהו, ושום דבר נוסף.

ז

זבין – מכר
זבן – קנה
זוזא – דינר (כסף)
בתרי זוזי – בשני זוזים (מן ◄ההגדה)
זוטרא, זוּטְרָא – קטן. בקיצור: זוטא
זיל  – לך 
זעיר, זְעֵיר – קטן
בזעיר אנפין, בִּזְעֵיר אַנְפִּין – במימדים זעירים, בהקטנה

ח

חברותא, חַבְרוּתָא – לימוד משותף (בארמית: חברות)
או חברותא או מיתותא (תענית ג כג) – או חברות או בדידות (השקולה למוות).
חד, חדא – אחד, אחת (חד־יומי, חד־פעמי)
מחד גיסא (ומאידך גיסא) – מצד אחד (ומצד אחר)
חוכא ואיטלולא – צחוק וצהלה, צחוק ולעג.
חזא  – ראה. בצווי: חזי
חכימא – חכם
די לחכימא ברמיזא (ולשטיא בכורמיזא) – די לחכם ברמז (ולטיפש מומלץ אגרוף)
חמרא  – יין [◄]

ט

טבין ותקילין (טָבִין וּתְקִילִין) – טובים ושקולים [כסף שמשולם במלואו, על פי משקלו המלא והאמיתי].
טפי  – יותר, נוסף 
טעמא  – טעם (נימוק סיבה)

י

יהב  – נתן 
יומא – יום
ינוקא  – תינוק 

כ

כולי – כל (כוליה – כולו: וכו')
כולי עלמא – כל העולם [כל החכמים שנחלקו בעניין זה לפני כן. הכל, דעת הכל, הציבור הרחב].
אליבא דכולי עלמא – על פי העולם כולו (הכל אומרים ש...)
כדבעֵי – כרצוי, "ביד רחבה": אכל כדבעי, ישן כדבעי
כי – כמו, כאשר
וכי תימא – ואם תאמר [פתיחה לשאלה רטורית]
כתיב  – כתוב 

ל

לא כל שכן – בוודאי ובוודאי [סיום של לימוד 'קל וחומר']
לא שנו, אלא.. – פתיחה של סיוג הלכה והעמדתה במקרה מסוים. לא שנו הלכה זו – אלא.. במקרה מסוים אבל במקרים אחרים.. הדין הוא שונה.
לאו – 1. לא (גם: האם לא) 2. מצוות לא תעשה
לישנא – לשון, ניסוח
לישנא אחרינא – לשון אחר [פתיחה להבאת נוסח אחר של אותו עניין]
כהאי לישנא – בדברים אלה (מילולית: בזאת הלשון).
לית – אין (קיצור של "לא אית" לא יש).
בלית ברירה – מחוסר ברירה. לא היתה ברירה אלא...
לית דין ולית דיין – אין דין (משפט) ואין דיין (שופט) – הכל הפקר, כל אחד יכול לעשות כטוב בעיניו
לית מאן דְּפָלִיג – אין מי שיחלוק (אין חולקים על כך ש.., מוסכם על הכל כי ..).
לן  – לנו 
לעילא, לְעֵלָּא – למעלה
לעילא ולעילא, לְעֵלָּא וּלְעֵלָּא – מעולה, מושלם, מן המעלה הראשונה. המקור כנראה בספר דברים (כח מג): "הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ, יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה", ואונקלוס מתרגם זאת לארמית: לעילא לעילא (בלי וי"ו).
לפום צערא אגרא – השכר הוא בהתאם למאמץ. מילולית: לפי הצער כך השכר.

מ

מאי – מה (גם: האם)
(ל)מאי נפקא מינה? – מה יוצא ממנה [איזו תוצאה מעשית יש לקביעה זו] [◄]
מאן – מי
מאן דהוא – מישהו [לפעמים מביאים דבר מאת 'מאן דהוא' – אדם שמטעם כלשהו לא רוצים להזכיר את שמו או שלא ידוע מי הוא]
לכל מאן דבעי – מילולית: לכל מי שצריך. לרוב משמש ככותרת למכתב המלצה פתוח לכל. [◄]
מגן, מַגָּן – חינם
אַסְיָא דְמַגָּן בְּמַגָּן - מַגָּן שָׂוֵי – רופא של חינם שווה חינם (על פי בבא קמא פה א)
לא על מגן זכית – לא סתם זכית (על פי בראשית רבא יא)
מימרא – אמרה [אמירה של דברי האמוראים בניגוד למשנה או ברייתא]
מיתותא – מוות
מלחך פינכה – חנפן, עובד שעצם מהותו היא היותו צייתן וכנוע לבוס. בארמית: מְלַחֵך פִּנְכֵּי – מלקק קערות.
מילא, מילי, מילתא  – דבר, דברים, דברי 
מילתא דבדיחותא – דבר צחוק.
מילתא זוטרתא – דבר קטן ("לאו מילתא זוטרתא היא" – אין זה דבר של מה בכך!)
לאו מילתא היא – אין זה דבר [ביטוי של דחייה לדעה שנאמרה, משום שיש נימוקים מכריעים נגדה, ולכן מה שנאמר אינו דבר של ממש]
מלגו ומלבר, מִלְּגֵו וּמִלְּבַר – מבפנים ומבחוץ
לא מינה ולא מקצתה, לָא מִנַּהּ וְלָא מִקְצָתַהּ – אף שמץ מן הדבר אינו נכון: לא הטענה כולה ואף לא חלק ממנה. מילולית: לא ממנה ולא מקצתה.
מיניה וביה, מִנֵּיהּ וּבֵיהּ – ממנו ובו. בהשאלה: בו במקום, מיד, לאלתר.
מציעתא – אמצע [כינוי לחלקה האמצעי של משנה או של ברייתא]
בבא מציעא – שער אמצעי
מקדמת דנה, מִקַּדְמַת דְּנָה – מימי קדם (מילולית: מהשנים הקדומות)
מר – אדון [פניית כבוד של תלמיד לרב או שני חכמים זה לזה]
מרא דאתרא – כינוי לרב העיר או היישוב. בארמית: בעל המקום.

נ

נדל"ן, נִכְסֵי דְּלָא נָיְדֵי – בתים וקרקעות (real estate). מילולית: נכסים שלא ניתן להזיזם ממקומם.
נטר – שמר
נוטר – שומר
נחת – ירד
ניחא – נוח
נמי – גם כן
כי נמי
נסב – לקח (נשא אישה)
נסק – עלה
נפק, נפקא – יצא, יוצאת; נפיק – יוצא; פוק - צא
נפקא מינה – יוצאת ממנה [מסקנה מעשית הנובעת מקביעה מסוימת] [◄]
נקט – אחז, החזיק

ס

סבא, סבתא – זקן, זקנה
סבר – חשב
סברא – סברה, השערה [א. הבנת ההלכה וטעמה (בניגוד לקבלת מסורת בלבד, 'גמרא')  ב. דבר שההגיון מחייבו, אף שאין לו סימוכין במקורות]
סגי – גדול, רב (בשתי המשמעויות: הרבה ומספיק). כפועל – הולך (מכאן: סוגיה – הלכה)
בכך – סגי – בכך מספיק לו, די לו, רב לו בכך.
סגי נהור – עיוור. מילולית: רוב אור (שימוש בלשון הפוכה)
לשון סגי נהור – לשון הפוכה
סהדא (ר' סהדי) – עד (גם בערבית יש מילה דומה: שהיד)
סהדי במרומים – עדי במרומים
סוגיא – הלכה [נושא מסוים שנערך בו דיון לעצמו (מהווה קטע בתלמוד)]
סיטרא אחרא – השטן, היצר הרע, הצד המנוגד לקדושה (בקבלה). מילולית: הצד האחר.
סיפא – סוף [כינוי לחלקה האחרון של משנה או של ברייתא]
סני  – שנוא 

ע

עבד  – עשה 
עובדא  – מעשה 
עורבא פרח – דברים שאין בהם ממש, שמועות ללא ביסוס. מילולית: עורב פורח.
עידנא – זמן, עידן
בעידנא דריתחא – מתוך כעס, בזמן של סערת רגשות
עיקרא, עִקָּרָא – יסוד, שורש, עיקר
מעיקרא – מיסודו, מלכתחילה, על הסף. בטל מעיקרא, טעות מעיקרא
עלמא (ר' עלמין) – (ה)עולם (◄עולמים)
דיבורים בעלמא (אמירה בעלמא) – דיבורים באויר, ללא כוונת עשיה
עפרא דארעא – עפר הארץ. כינוי לדבר חסר ערך
עפרא לפומיה, עַפְרָא לְפוּמֵיהּ – ייסכר פיו! קללה שנאמרת על מי שמנבל את פיו או אומר דברים בלתי ראויים. מילולית: עפר לפיו

פ

פוק חזי מאי עמא דבר, פּוֹק חֲזֵי מַאי עַמָּא דָּבֵר  – יש להתחשב במנהג העם. מילולית: צא וראה כיצד העם נוהג (עפ"י ברכות מה א)
פורתא  – מעטה, קטנה. נחמה פורתא – התנחמות בדבר־מה קל ערך לאחר הפסד או אכזבה גדולה
פירכא – דבר מה שמפריך את הטענה, שמוכיח את ההיפך
פלג – חלק
פלגא – חצי
פלוגתא – מחלוקת [נושא זה שנוי במחלוקת. 'בפלוגתא']
בן/בר פלוגתא – אדם שעימו יש מחלוקת
פרך – שבר; גם במשמעות מושאלת: מקשה, שואל
פרהסיא  – רבים 
פשיטא – פשוטה, מובנת [ביטוי של תמיהה וקושיה; הרי פשוטה היא! תמיהה על הבאת הלכה המובנת מאליה. לעיתים בא בראש משפט כפתיחה להבאת חלק מהבעיה שפתרונו ידוע לנו: זה פשוט אבל זה..]
פתר לה – הסביר אותה [לשון מדרש אגדה; חכם פלוני הסביר את המקרא בנושא..]

צ

צלא – התפלל
צלותא – תפילה
צפרא – בוקר צפרא טבא – בוקר טוב
צריכא  – צריך, נחוץ 

ק

קא – (מילולית: קם) פועל עזר לצורת הבינוני. לעיתים נכתב כמלה אחת עם הפועל כמו: קאמר (אומר)
קא משמע לן – משמיע לנו [כיוון שהיה מקום לטעות, משמיע לנו עניין זה]
קדיש – קדוש
קולא – הקלה, קל
קושטא – אמת
קושיא – שאלה, בעיה
קטל – הרג
קטלא קניא – קוטל קנים. אדם שאינו קוטל קנים הוא אדם רציני שכבר עשה דברים בחייו. [◄]
קיימא לן – קיימת לנו (מסורת) [מקובל בידינו, ידוע לנו] 
קמא – ראשון
בית משפט קמא – ערכאה ראשונה, בית משפט נמוך יותר.
קמי, קמיה – לפני, לפניו
קרא – מקרא
קרי – קרא [הצעה לקריאה שונה של הכתוב שעל ידה מתיישבת הקושיה]
קשיא – קשה [בסיום דיון, הקושיה קיימת ולא נפתרה] 

ר

רבא – גדול (כמו "רב" בעברית)
רבותא – גדוּלה, יחוד (מה הרבותא? – מה מיוחד בזה?) [◄]
רבנן – רבותינו, חכמים.
רחם – אוהב
רחמנא, רַחֲמָנָא – האוהב הרחמן, כינוי לקדוש ברוך הוא [ובהשאלה: דברי תורה]
רחמנא ליצלן, רַחֲמָנָא לִצְלַן – אלוהים ישמור
רחמנא ליבא בעי, רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי (על פי סנהדרין קו ב) – הרחמן רוצה את הלב, כלומר: לאלוהים חשובה הכוונה שבלב (ולא רק המעשים).
רֵיש, רֵישָא – ראש, התחלת הדברים [כינוי לחלקה הראשון של משנה או של ברייתא]
ריש גלותא, רֵישׁ גָּלוּתָא – "ראש הגולה": בעל הסמכות החילונית של הקהילה היהודית בבבל
ברֵיש גלֵי – בראש גלוי, כלומר באופן פומבי, בלי לחשוש ומבלי להסתתר. בדר"כ נאמר על עשיית דבר פרובוקטיבי או מנוגד לנורמה.
רמי – משליך, מטיל (בהשאלה: מראה סתירה)

ש

שאני – שונה, יש שוני בין המקרים. [פתיחה לתירוץ המחלק בין המקרים ובכך מסביר את השוני בין ההלכות].
שבק, שבקוהו  – עזב, עזבוהו 
שבק חיים  – מת, התפגר
שופרא דשופרא – הטוב שבטוב.
שכב – שכב, בעיקר כלשון נקייה למוות
שכיב מרע, שְׁכִיב מְרַע – חולה אנוש, נוטה למות. מילולית: שכוב חולה
שמיא – שמים
שעתא  – שעה 
שפיר – יפה

ת

תא – בוא (וכן הפועל "אתא")
תא שמע – בוא ולמד [פתיחה להבאת מקור לשם הוכחה, כסיוע, כקושיה או כפתרון]
תו  – עוד (קיצור של תוב = שוב)
ותו לא  – בלבד; ולא יותר מכך (מילולית: ולא עוד)
תיקו (הצורה המלאה: תיקום) – תעמוד [מילת סיכום לבעיה שלא נפתרה]; מאוחר יותר נוצר למילה גם מדרש ראשי תיבות: תישבי (אליהו) יתרץ קושיות ובעיות.
תלת – שלוש
תמני – שמונה
תנא – שנה, בכל המשמעויות של "שנה" בעברית: (ביצע פעולה) בשנית, למד (דבר הלכה), שנה קלנדרית, ועוד. כשם עצם, תנא הוא חכם ובקי במשנה.
תנו רבנן – שנו רבותינו [פתיחה להבאת ברייתא]. 
תניא – בארמית: שנינו, למדנו: מילה הפותחת סוגיות רבות בתלמוד, ושם ספר היסוד של חסידות חב"ד (עפ"י המילים הפותחות את הספר).
תניא דמסייעא – טיעון מסייע, עוד רעיון שתומך בעמדה זו. במקור: תניא דמסייעא לך – שנוייה שמסייעת לך [פתיחה לברייתא שמביא אמורא לסייע לחברו].
תרי – שניים (תרתי – שתיים)
תרי עשר – שניים עשר (כינוי לספר בתנ"ך שבו דברי שנים עשר הנביאים). מכאן המילה תריסר.
תרתי דסתרי – שני דברים הסותרים זה את זה.
תרתי משמע – בשני המובנים, בשתי משמעויות.
תרץ – יישר, פתר בעיה


מקורות כתובים:

• עזרא ציון מלמד (1992) מילון ארמי עברי לתלמוד הבבלי, ירושלים.
• האנציקלופדיה הישראלית הכללית (1989),ידיעון, הוצאת כתר, ירושלים.
• מילון Jastrow - ארמית של התרגומים, התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי

מקורות מקוונים:

• פרופ' יחזקאל קוטשר, ארמית של התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי.