השפה העברית - לשון המקרא
השפה העברית

לשון המקרא

כל הזכויות שמורות © רוני הפנר 2004–2016
היסטוריה של העברית
היסטוריה של העברית
לדף הקודם | לדף הבא

התקופה העתיקה ביותר שבה דיברו וכתבו בעברית היא תקופת התנ"ך. ◄רובד העברית שדיברו אז נקרא "לשון המקרא" או "לשון התנ"ך". לשון המקרא נהגה בדיבור בארץ משנת 1,200 לפני הספירה, לערך, ועד שנת 300 לפני הספירה.

לשון המקרא עצמה מכילה רבדים שונים: הלשון העתיקה יותר מתגלית בשירה התנ"כית והיא מתאפיינת למשל בסיומות החבורות הארוכות. בסוף תקופת המקרא רואים כבר בשפה מאפיינים של ◄לשון חז"ל.

מאפייני לשון המקרא (רשימה חלקית):

◄הפועל במקרא

מורפולוגיה

לשון מצרפת
אותיות שימוש וכינויים שונים מצטרפים אל המילה.
  • ה' השאלה: הֲתֵלֵך? הֲיָדַעְתָּ? הֲרָצַחְתָּ, וְגַם-יָרָשְׁתָּ? הַאִישׁ כָּמוֹנִי יִבְרָח?
  • ה' המגמה: הַבֶּט-נָא הַשָּׁמַיְמָה; הָבֵא אֶת-הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה; וְהֹלַכְתִּיהָ, הַמִּדְבָּר
  • כינויי מושא חבורים: הַשְׁקִינִי-נָא מְעַט-מַיִם; תַּעַזְבֵנִי;
    (כינויים חבורים ולא חבורים: וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם)
  • כינויים חוזרים: כֶּבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ (..) וְכַבְשָׂה .. בַּת-שְׁנָתָהּ

סיומת "-ה" עבור תאור (מעין יחסה):
  • וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, אָרְצָה (בראשית מג כו)
  • אֱלֹהִים, מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה (תהילים סח ז)
  • וַיֵּלֶךְ אֶל-דָּוִד חֹרְשָׁה (שמואל א כג טז)
  • וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל-הַמַּחֲנֶה, לָיְלָה (במדבר יא ט)
  • עֲלֵה אֵלֵינוּ מְהֵרָה (יהושע י ו)

דקדוק ותחביר

שם המספר
  • לפעמים המיספור הוא הפוך, מהנמוך לגבוה:
    • שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ (במדבר ז יג) = 130
    • חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף, וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים (במדבר א כד) = 45,650

סדר המילים במשפט:
  • משפט יכול לפתוח במושא ישיר: בַּחוּרָיו אָכְלָה-אֵשׁ (תהילים עח), אֶבֶן, מָאֲסוּ הַבּוֹנִים (תהילים קיח כב), אֲבָנִים, שָׁחֲקוּ מַיִם (איוב יד יט)

פועל הקודם לשני נושאים מתאים במין ובמספר לנושא הראשון
  • וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ, וַתִּרְכַּבְנָה עַל-הַגְּמַלִּים, וַתֵּלַכְנָה, אַחֲרֵי הָאִישׁ (בראשית כד סא)
  • אֲשֶׁר-גָּר-שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק (בראשית לה כז), וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו (בראשית מד יד).
  • לְמַעַן יָנוּחַ, שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ (שמות כג יב)
  • וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה .. וַיֹּאמְרוּ (במדבר יב א), וְהָיִיתִי, אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה--חַטָּאִים (מלכים א א כא)

סמיכות רגילה (דבוקה)
  • יִתְרוֹ, חֹתֵן מֹשֶׁה (לא "של משה")

בינוני נסמך וצירוף יחס
  • ביחיד: חֹצְבִי מָרוֹם קִבְרוֹ, חֹקְקִי בַסֶּלַע מִשְׁכָּן לוֹ (ישעיהו כב), הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם (תהילים קכג)
  • רבים: יֹשְׁבֵי לָבֶטַח (יחזקאל לח), כָּל-מַשְׁלִיכֵי בַיְאוֹר חַכָּה (ישעיהו יט), יוֹרְדֵי אֶל-אַבְנֵי-בוֹר (ישעיהו יד)

סמיכות יחס
  • כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר (ישעיהו ט ב)
  • מַכַּת בִּלְתִּי סָרָה (ישעיהו יד ו)
  • [◄הרחבה]

שימוש בפועל כסומך
  • כָּל-יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם (שמואל א כה טו)

מבנים משועבדים
  • המילים זֶה, זוּ כמילות שיעבוד: לִוְיָתָן, זֶה-יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ (תהילים קד); עַד-יַעֲבֹר עַם-זוּ קָנִיתָ (שמות טו); הוֹדִיעֵנִי, דֶּרֶךְ-זוּ אֵלֵךְ (תהילים קמג)
  • תואר: אֶת-הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ (שמות יח); וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא (ישעיהו י); אֶבֶן, מָאֲסוּ הַבּוֹנִים-- הָיְתָה, לְרֹאשׁ פִּנָּה (תהילים קיח)
  • משפט מאוחה: שָׁם-רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר (תהילים קד); וְאִם-יָדַעְתָּ וְיֶשׁ-בָּם אַנְשֵׁי-חַיִל (בראשית מז)
  • ה' הידיעה: כִּי-נָטָה לְבָבוֹ, מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הַנִּרְאָה אֵלָיו, פַּעֲמָיִם (מלכים א)
  • ה' השאלה: וַיִּשְׂמַח יְחִזְקִיָּהוּ וְכָל-הָעָם, עַל הַהֵכִין הָאֱלֹהִים לָעָם (דבהי"ב כט לו)
  • ו' החיבור: שָׁם-רֶמֶשׂ, וְאֵין מִסְפָּר (תהילים קד כה)

שימוש בלשון יחיד לרבים
  • שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד: בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו, וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו -- וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף. וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר (ישעיהו ו ב-ג)
  • חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה (מלכים א, יח ד) [שם המספר]
  • אָמְרוּ בְלִבָּם (תהילים עד ח); שֹׂנְאַי חִנָּם, יִקְרְצוּ-עָיִן (תהילים לה יט) [האנשה של קבוצה]
  • וַיִּקַּח חִזְקִיָּהוּ אֶת-הַסְּפָרִים מִיַּד הַמַּלְאָכִים, וַיִּקְרָאֵהוּ (ישעיהו לז יד)

סגנון

שימוש חוזר בשורש
  • הדגשה: מִדֹּר דֹּר (שמות יז), הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה (בראשית כה), וְלַבֹּקֶר לַבֹּקֶר (דבה"א ט)
  • יצירת מילים חדשות: תַּלְתַּלִּים (שה"ש ה), יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם (ויקרא יג)
  • ציון פעולה רגילה: וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ, כְּיוֹם בְּיוֹם (שמואל א יח), כְּפַעַם בְּפַעַם (שמואל א כ)
  • שם ופועל: חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא (ויקרא ד), בָּזְזוּ בַז (ישעיהו לג)
  • חיזוק הפעולה: נָפְלָה נָפְלָה בָּבֶל (ישעיהו כא), רְאֵה--גַּם רְאֵה (שמואל א כד)
  • מקור מוחלט: הָלוֹךְ הָלְכוּ (שופטים ט), יָדֹעַ תֵּדַע (בראשית טו), הָיֹה הָיָה (יחזקאל א), בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ (במדבר כד י)
  • צרופים מליציים: צָנוֹף יִצְנָפְךָ, צְנֵפָה (ישעיהו כב), בֹּגְדִים בָּגָדוּ, וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ (ישעיהו כד)
  • סמיכות יחיד-רבים: לְנֵצַח נְצָחִים (ישעיהו לד), וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים (יחזקאל טז), הֲבֵל הֲבָלִים (קוהלת א) [בניגוד ל◄לשון חכמים שבה מקובלת סמיכות רבים-רבים: לעולמי עולמים, ובתהילים: שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם, אלֹהֵי הָאֱלֹהִים, אֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים]

מאפיינים משפת הדיבור

השמטת אותיות השימוש וכן ה':
  • וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם--[ב־]עוֹדֶנּוּ חַי, בְּלֵב הָאֵלָה (שמואל ב יח יד)
  • הִשָּׁמְרוּ לָכֶם [מ־]עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ (שמות יט יב), עַד-יִקֹּם גּוֹי [מ־]אֹיְבָיו (יהושע י יג), הֲשָׁלוֹם [ל־]אֲבִיכֶם הַזָּקֵן, אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם (בראשית מג כז)
  • [הַ־]אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו? (בראשית כז כד), [הַ־]שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם? (שמואל ב יח כט)
  • [ה־]יוֹם הַשִּׁשִּׁי (בראשית א לא), הָרִים הַגְּבֹהִים (תהילים קד יח), חָלָל הַגָּדוֹל (יחזקאל כא יט)

הקדמת א' למילים הפותחות בשווא [א' פרוסתטית]:
  • וְלֹא-שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם (יהושע כ ה) – וַיְהִי לְפָנָיו כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם (שמואל א יט ז)
  • בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה (ירמיהו לב יז) – וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה (שם שם כא)

הלשון העתיקה

כינויים חבורים ארוכים:
  • כינויי מושא: אֲסַפְּרֶנָּה (היא), אֶעֶרְבֶנּוּ (הוא), יְכַסְיֻמוּ (הם)
  • כינויי קניין: לִמְנוּחָיְכִי (את), תַּגְמוּלוֹהִי (הוא), שְׂפָתֵימוֹ (הם)
צורות מוארכות
  • עֲלֵי במקום על, במתי במקום במות, כָּכָה במקום כך
  • יְנוּסוּן (במקום ינוסו)
צורות איווי (מביעות רצון, מאווה):
  • צווי: שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי
  • עתיד מוארך: אלכה, ארימה, וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה
צורת הפסק.

מו
סיומת עתיקה שיש לה שתי משמעויות:
  • הם
    • לָמוֹ = להם: וְעוֹלֵל לָמוֹ, כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי (איכה א כב).
    • עלימו = עליהם: עָלֵימוֹ אָבַד כָּלַח (איוב ל ב)
    • סיומת השם: שִׁנֵּימוֹ בְּפִימוֹ (תהילים נח ז) - שיניהם בפיהם.
  • הדגשת אותיות השימוש.
    • כמו = כ-: כִּדְמוּת חֲמַת-נָחָשׁ; כְּמוֹ-פֶתֶן חֵרֵשׁ (תהילים נח ה)
    • במו = ב-: חֶצְיוֹ, שָׂרַף בְּמוֹ-אֵשׁ (ישעיהו מד טז), בְּמוֹ-פִי, אֶתְחַנֶּן-לוֹ (איוב יט טז).
    • למו = ל-: וְיִדְּמוּ, לְמוֹ עֲצָתִי (איוב כט כא).




כל הזכויות שמורות © רוני הפנר / אתר השפה העברית 2004–2016