שפת האדם הקדמון

אם ברצוננו להתחקות אחרי שפתו של האדם הקדמון שהלך באיזורנו, עלינו לעשות זאת בעקיפין, מכיוון שאין לנו עדויות ראשוניות על כך: מדובר בתקופה שלפני המצאת הכתב, ולכן ברור שלא נשאר לה כל תיעוד. עם זאת, אפשר לשער מספר השערות מלומדות ולבסס אותן במידה מסויימת של סבירות, מכוון ששרידים לשוניים שלה נשמרו בעברית ובשפות השמיות האחרות.

אחת ההשערות המעניינות הללו טוענת כי בשפת האדם הקדמון הזו היו מילים קצרות יותר – בנות הברה או שתיים בלבד. ראשית, זאת השערה שמסתברת על פי ההגיון: הרי אם נבוא להמציא שפה חדשה לא נתחיל להמציא מילים ארוכות כי אין בזה צורך. זה גם אותו הגיון שתואם את שפת התינוקות ומסביר את המילים הבסיסיות ביותר הקיימות בשפתנו: אב, אח, אם, דם, יד וכו'. סביר להניח כי המילים הבסיסיות הללו הן העתיקות ביותר בעברית, ולא במקרה הן בנות הברה אחת בלבד.

שנית, מעניין לגלות שיש בעברית עדויות נוספות התומכות בהשערה הזאת. העדויות הללו מבוססות על כך שבכל שפה חלים לרוב ◄תהליכי שינוי עקביים. למשל, לשפות יש נטייה לקחת מילה בסיסית ולהוסיף לה תחיליות וסיומות כדי לגזור ממנה מילים חדשות. הנטיה הזאת של השפה אמורה להשאיר עקבות במילים הנמצאות גם בשפה שקיימת היום. ואכן, מצאו דוגמאות כאלו.

למשל, נתבונן במילים פצל, פצח, פצע, פצץ וכו'. לכל המילים הללו יש משמעות של פתיחה, חיתוך. הסבר אפשרי לתופעה הזאת הוא שהיה שורש קדום של שתי אותיות בלבד: פץ, אשר במשך השנים נגזרו ממנו השורשים הארוכים יותר, בני שלוש האותיות. יתכן שהשורש פצ"י (למשל פצה פיו), הוא השריד לשורש הקדום הזה בן שתי האותיות.

באותו האופן:

• הפעלים פרד, פרז, פרט, פרך (כמו: עבודת־פרך, פריך), פרם, פרס, פרע, פרץ, פרר, פרק, פרש (פרשת דרכים, פרשת מים) – משמעותם הבסיסית היא פירוק. השורש הקדום: פר ← פר"י (פריון, פרו ורבו).
• קצע, קצב, קצה, קצץ, קצר - משמעותם הבסיסית היא סוף, קץ. השורש הקדום: ק"צ ← קי"צ (הקיץ משנתו).