כאשר מתואר במקרא ארוע שהתרחש בעבר או שצפוי להתרחש בעתיד, התיאור מתחיל בדרך כלל בפועל אחד שזמנו תואם
את זמן הסיפור, והוא ממשיך בפעלים נוספים שזמנם מהופך. לפעלים הללו מקדימים את האות ו' (וי"ו ההיפוך),
שלה שני תפקידים: היא משמשת כמו ו' חיבור לשם המשך הסיפור, והיא מציינת היפוך זמנים מעבר לעתיד או להיפך.
דוגמאות:
- בזמן עבר: בַּיָּמִים הָהֵם, חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת; וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ הַנָּבִיא, וַיֹּאמֶר
אֵלָיו כֹּה-אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ--כִּי מֵת אַתָּה, וְלֹא תִחְיֶה. וַיַּסֵּב אֶת-פָּנָיו, אֶל-הַקִּיר; וַיִּתְפַּלֵּל--אֶל-ה'.
- בזמן עתיד: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִשְׁרֹק ה' לַזְּבוּב, אֲשֶׁר בִּקְצֵה, יְאֹרֵי מִצְרָיִם; וְלַדְּבוֹרָה--אֲשֶׁר,
בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר. וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם.
כללי ו' ההיפוך
בעתיד
ניקוד ו' ההיפוך:
- בדרך כלל - בפתח ולאחריו דגש: וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ, וַיִּשָׂא אֶת-עֵינָיו
- לפני אל"ף - בקמץ: וָאֶשְׁאַל אֹתָה
- מיו"ד שוואית נשמט הדגש: וַיְדַבֵּר
ההטעמה:
- ו' העתיד מושכת אליה אחורה את ההטעמה והיא נסוגה ממלרע למלעיל.
- אם בהברה האחרונה של המילה יש תנועה גדולה, שאינה יכולה לבוא בלי הטעמה, היא תהפוך לתנועה קטנה:
יָמֹד ← וַיָּמָד, תָּשֹב ← וַתָּשָב, יְגָרֵש ← וַיְגָרֶשׁ.
-
בשרשי ל"י נשמט הסיום ֶה. יִקָּרֶה ← וַיִּקָר, יִפְתֶה ← וַיִּפְתְּ, יַשְׁקֶה ← וַיַּשְׁקְ, יִפְנֶה ← וַיִּפֶן
במקרים הבאים ההטעמה נשארת מלרעית:
- בגוף מדבר: וָאַשְׁלִיך וָאָקוּם
- כשההברה שלפני האחרונה מורכבת בדגש או בנח: וַיַּשְׁכֵּם, וַיְסַפֵּר
- בהפסק
בעבר
ניקודהּ דומה לניקוד ו' החיבור ונבדל ממנו רק בכך שהוא דוחה את ההטעמה קדימה:
- שָׁפַכְתִּי ← וְשָׁפָכְתִּי זַעְמִי עָלָיִךְ; עָמַדְתָּ ← צֵא וְעָמַדְתָּ בָּהָר
אין מקום לדחיית ההטעמה:
- בהפסק
- בגוף ראשון רבים: נֵלֵך בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ
- בהפעיל בסיומות ָה, וּ: וְהִכְרִיתָה אֶת-בְּהֶמְתְּכֶם, וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם
- אם המילה השניה מתחילת בהברה מוטעמת: וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ
- בשרשי ל"י ול"א: וּמָחִיתִי אֶת-כָּל-הַיְקוּם; וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ
מעובד על פי א. כהנא, "דקדוק לשון עברית", תרס"א.
כל הזכויות שמורות ©
רוני הפנר / אתר השפה העברית 2004–2022