השפה העברית - מה זה הפסק?
השפה העברית

מה זה הפסק?

כל הזכויות שמורות © רוני הפנר 2004–2018
היסטוריה של העברית
היסטוריה של העברית
לדף הקודם | לדף הבא

נַד, נֵד, נַד, נֵד / רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!
מַה לְמַעְלָה? / מַה לְמָטָּה? –
רַק אֲנִי, אֲנִי וָאָתָּה;

ביאליק, נדנדה (1906).


בצרופים רבים השגורים בשפתנו יש מילים הנהגות באופן שונה מהרגיל, בהטעמה או בתנועה:
כבד את אביך ואת אמֶך (אמְך), עבודת פָּרך (פֶּרך), עין גֶּדי (גְּדי), חנם אין כָּסף (כֶּסף), משיב הרוח ומוריד הגָּשם (גֶּשֶם), בורא פרי הגָּפן (גֶּפן), באו מים עד נָפש (נֶפש), משחק הילדים עֲמֹדוּ! (עִמדו) וכו'.

ההסבר לכל המילים החריגות הללו הוא תופעה בדקדוק התנ"כי שנקראת צורת הפסק. צורת הפסק היא מילה שניקודהּ משתנה (ולעיתים גם מיקום ההטעמה שלהּ) כאשר היא מסיימת משפט או צרוף מודגש.

סיום המשפט או הצרוף בתנ"ך מצוין באמצעות ◄טעמי המקרא. צורת ההפסק מופיעה לרוב במילים המנוגנות בטעמים מפסיקים ("קיסריים") מסוג סוף פסוק ואתנחתא, אבל גם (בשכיחות נמוכה יותר) בזקף וסגול ("מלכים"), ולעתים נדירות גם בטעמים מפסיקים חלשים יותר.

נתבונן לדוגמה בפסוק הבא (דברים יג ה):

טעמי המקרא מחלקים את הפסוק לששה משפטים, ולכן נמצאות בו שש מילים בהפסק, הנקראות עקב כך בחוזקה ובתנועה מורחבת: תֵּלֵכוּ (במקום תֵּלְכוּ), תִירָאוּ (במקום תִּירְאוּ), תִּשְׁמֹרוּ (במקום תִּשְׁמְרוּ), תִשְׁמָעוּ (במקום תִּשְׁמְעוּ), תַעֲבֹדוּ (במקום תַּעַבְדוּ), תִדְבָּקוּן (במקום תִּדְבְּקוּן).

כללי ההפסק

  1. פתח מוטעם הופך לקמץ.
    • שָׁמַר הופך לשָׁמָר, שָׁמַרְתָּ ← שָׁמָרְתָּ, שָׁמַרְתִּי ← שָׁמָרְתִּי, אֶבְטַח ← אֶבְטָח , שַׁחַר ← שָׁחַר, שָׁמַיִם ← שָׁמָיִם, דְּבָרַי ← דְּבָרָי
    • צירה מוטעם הופך לפעמים לפתח: וַיִגָּמֵל ← וַיִגָּמַל, הֵפֵר ← הֵפַר, תֵּרָמֵסְנָה ← תֵּרָמַסְנָה.
    • לעיתים קרובות הפתח נשאר בפעלים למרות ההפסק: דִּבַּרְתָּ, דִּבַּרְתִּי, שִׁבַּרְתָּ, שִׁבַּרְתִּי, חֵרַפְתָּ, זָקַנְתִּי, וָמַתִּי, הֶחֱרַמְתִּי, הִשְׁבַּתִּי, הִגַּדְתָּ, הֶאֱבַדְתָּ, הִצַלְתָּ. הסיבה לזה היא שבכל המילים האלה אין הפתח קדום ויסודי, אלא הוא במקום צירה או סגול או חיריק (שִׁבֵּר, דִּבֶּר, חֵרֵף, זָקֵן, מֵת, הֶחֱרִים, הִשְׁבִּית, הִגִּיד, הֶאֱבִיד, הִצִּיל) ולכן די שיהיה שם המפסיק בפתח, כמו בהֵפֵר.
    • במילים הזעירות בַּת, בַּז, גַּת, מַס, עַד – הפתח נשמר.
    • השם סף (=כְּלִי, מפתן), קמוץ בהפסק כשענינו כלי (שמות יב כב), ופתוח כשענינו מפתן (שופטים יט כז).

  2. חולם הופך לעיתים לקמץ:
    אֶחְפֹּץ ← אֶחְפָּץ, יֶחְפֹּץ ← יֶחְפָּץ, תֶּחְפֹּץ ← תֶּחְפָּץ, יִטְרֹף ← יִטְרָף, יַחֲבֹּש ← יֶחְבָּש.

  3. בפעלי עתיד אחדים המפסיק מעביר את ההטעמה מהתנועה שלפני האחרונה אל האחרונה ומחליף את הסגול בפתח ואת הקמץ החטוף בחולם:
    וַיֵּלֶךְ ← וַיֵּלַךְ, אַל־תּוֹתַר, אַל־תּוֹסַף, וַיָּמָת ← וַיָּמֹת.

  4. השמות ממשקלי הסגוליים מחליפים בהפסק את הסגול הראשון בקמץ
    רֶגֶל ← רָגָל, פֶּסַח ← פָּסַח, גְּבֶרֶת ← גְּבָרֶת, תִּפְאֶרֶת ← תִּפְאָרֶת.
    אולם שמות שסופם א' או ה' אינם משתנים, כגון כֶּלֶא, קֵצֶה. וכן לא משתנים בהפסק השמות: בֶּטַח, מֶלַח, מֶלֶךְ, קֶדֶם, נֶגֶב, נֶגֶד, צֶדֶק, קֶרֶב, תֶּבֶן, אִוֶּלֶת, קֶדֶשׁ (שם עיר), אֱלִיעֶזֶר, אֲבִיעֶזֶר.

  5. בסגולים בעלי חמש נקודות (כלומר צירה ואחריו סגול), הצירה אינו משתנה בהפסק, פרט לאחדים שהם, או שהיו, בעלי שני משקלים, של חמש נקודות ושל שש, ובהם לא הצירה הוא המשתנה, כי אם הסגול. כך נמצא נֵבֶל ונֶבֶל, סֵמֶל וסֶמֶל, ולכן הקמץ של נָבֶל, סָמֶל בהפסק הוא תוצאת המשקל בעל שש נקודות ואם נמצא שָׁבֶט (בקמץ) יש לשער כי זולת המשקל שֵׁבֶט היה משתמש גם בצורה שֶׁבֶט.

  6. צורות הפעלים שסופן קמץ, חיריק או שורוק, שהטעמתן מלרע ושתנועתן היסודית נתחלפה בשוא בצורת הריבוי, מקבלות בהפסק הטעמה מלעילית ושבות לקבל את תנועתן היסודית במקום השוא, בהחליפן את הפתח היסודי בקמץ:
    • למשל: יָרְאָה, יָרְאוּ (מן יָרֵא) משתנים בהפסק ל-יָרֵאָה, יָרֵאוּ;
    • יָכְלוּ ← יָכֹלוּ (מן יָכֹל); יָלְדָה ← יָלָדָה, יָלְדוּ ← יָלָדוּ (מן יָלַד); יִזְעֲקוּ ← יִזְעָקוּ (מן יִזְעַק); תֵּלְכִי ← תֵלֵכִי (מן תֵּלֵך); תֵּדְעִי ← תֵּדָעִי (מן תֵּדַע);
    • ואם לפני השוא באה תנועה קלה, תיפול התנועה ותשוב לשוא הקדום:
      שִׁמְעוּ ← שְׁמָעוּ (מן שְׁמָע); עִמְדוּ ← עֲמֹדוּ (מן עֲמׁד).

  7. בשמות על משקל פרי, השוא משתנה לסגול מוטעם: פֶּרִי, כְּלִי ← כֶּלִי.
    בשמות על משקל חלי מתחלף החטף קמץ בחולם מוטעם: חֹלִי, עֳנִי ← עֹנִי, צֳרִי ← צֹרִי.
    החטף פתח מתחלף בקמץ: אֲנִי ← אָנִי, ובסגול: חֲצִי ← חֵצִי, עֲדִי ← עֶדִי.

  8. הכינוי - ְךָ או - ֲךָ משתנה בהפסק ל-ֶךָ, כגון סוּסְךָ ← סוּסֶךָ, יְלָדְךָ ← יְלָדֶךָ, בִּלְתְּךָ ← בִּלְתֶּךָ.
    כינוי זה מקבל בהפסק את הצורה הקדומה ָךְ במילים בָּךְ, לָךְ, אׁתָךְ, אִתָּךְ, עִמָּךְ, וכן בצורות הפעלים, כגון צִוָּךְ, פֵּאֲרָךְ. בעברית החדשה משתמשים בצורה זו לא רק בהפסק.


ושימו לב גם לתופעה מקראית קרובה, שבה ◄וי"ו החיבור מנוקדת לעתים בקמץ לשם הדגשה, לפני הברה מוטעמת בצמדי מילים קבועים או בהפסק: בלב וָנפש (וְנפש), יומם וָליל (וְליל), כפתור וָפֶרַח (וּפרח), קל וָחומר (וְחומר), תֹּהוּ וָבֹהוּ (וּבֹהוּ) וכד'.




הפניה א. כהנא, "דקדוק לשון עברית", תרס"א.



כל הזכויות שמורות © רוני הפנר / אתר השפה העברית 2004–2018