השפה העברית - טעמי המקרא

טעמי המקרא הם שיטת פיסוק קדומה של התנ"ך, ובנוסף לכך הם משמשים כעזר בנגינת הטקסט (בזמן הקריאה) ובשינונו.

שיטת הפיסוק של טעמי המקרא שונה מהפיסוק הנהוג בימינו. הפיסוק על פי טעמי המקרא הוא פיסוק בינארי, כלומר מתבצע על ידי חלוקה של כל פסוק לשניים, ואז כל אחד מהחלקים מתחלק שוב לשניים וכך הלאה. שיטת פיסוק זו התגבשה במשך תקופה ארוכה והושלמה סופית במאה התשיעית לספירה, במקביל לניקוד של התנ"ך. לכל אחד מטעמי המקרא ישנה מנגינה מסורתית משלו (יש מספר מערכות של נגינות), ומנגינות אלו הן מהמנגינות העתיקות ביותר שקיימות ביהדות.

השימוש העיקרי בטעמי המקרא בימינו הוא בקריאת התורה וההפטרות שבנביאים, ולכל אחד מהם ישנם ניגונים משלו. כמו כן ישנה קבוצה נוספת של טעמים, הנקראת קבוצת ספרי אמ"ת (איוב, משלי, תהילים), שנגינתם אינה ידועה לנו כיום (וגם תפקידם התחבירי שונה מבשאר המקרא), המשתמשת באותם סימנים.

שמות הטעמים ותמונותיהם

טעמי המקרא מתחלקים לשתי קבוצות ולחמש דרגות על פי חשיבותם:
טעמים ◄מפסיקים:

קיסריים: סוף פסוק ואתנחתא.
מלכים: זקף קטון, זקף גדול, סגול, שלשלת וטפחא
שרים: רביעי, זרקא, פשטא, יתיב ותביר.
פקידים: פזר, קרני פרה, תלישא גדולה, גרש, גרשיים.

טעמים מחברים (משרתים):

מונח, מהפך, מרכא, מרכא כפולה, דרגא, קדמא, תלישא קטנה, ירח בן יומו.

שיטת הפיסוק בעזרת טעמי המקרא:

מחלקים את הפסוק לשניים ע"י אתנחתא.
מחלקים כל אחד מהחלקים לשניים ע"י אחד מהמלכים.
מפסקים בנפרד את כל אחד מארבעת החלקים שהתקבלו: שני החלקים שמשמאל למלך מתחלקים ע"י מלך נוסף. שני החלקים שמימין למלך מתחלקים ע"י אחד מהשרים.
ממשיכים הלאה באותו האופן: החלקים השמאליים מתחלקים ע"י טעם מאותה הדרגה, והימניים ע"י טעם מדרגה מופחתת.

נפסק לדוגמה את הפסוק הבא (דברים יג ה) על פי שיטת הטעמים:

האתנחתא נמצאת תחת המילה תִירָאוּ, ולכן אחריה נמצא הגבול שמחלק את הפסוק לשניים.
החלק השמאלי (וְאֶת עד תִּדְבָּקוּן) מתחלק לשתי צלעות על ידי הזקף הקטן (המלך) שנמצא מעל המ"ם של המילה תִּשְׁמָעוּ.
הצלע השמאלית שלו (וְאֹתוֹ ועד סוף הפסוק) מתחלקת שוב לשניים על ידי מלך שנמצא תחת המילה תַעֲבֹדוּ. הצלע הימנית שלו (וְאֶת־ עד תִשְׁמָעוּ) מתחלקת לשניים על ידי שׂר תחת המילה תִּשְׁמׁרוּ. וכן הלאה. החלקים השמאליים מתחלקים ע"י אותה הדרגה, והימניים ע"י דרגה מופחתת.

טעמי המקרא באתר ויקיפדיה.
מאמר של דוד בן גד באתר דעת.