השפה העברית - תחיית השפה העברית
השפה העברית

תחיית השפה העברית

כל הזכויות שמורות © רוני הפנר 2004–2018
היסטוריה של העברית
היסטוריה של העברית
לדף הקודם | לדף הבא

תנועת ההשכלה

תרומה מכרעת לתחייתה של השפה העברית נודעה לתנועת ההשכלה (1881-1780), שביקשה לאפשר ליהודים להשתלב בחיי היומיום של העמים שבקרבם ישבו. במסגרת התנועה נלמדו בעברית לימודים כללים, וסופרים יהודים כתבו שירים, סיפורים ועיתונים בעברית. בשלב הראשון (1855-1780) הם כתבו על נושאים שנלקחו מסיפורי התנ"ך, והשתמשו בשפת המקרא. הם לא ראו ביצירות האלה חלק מתנועת תחייה לאומית, אלא תרומה לתרבות היהודית בגולה ולקידומם של חשיבה רציונליסטית ושל ערכים אסתטיים, ותחליף ללימודי המשנה והתלמוד.

ספרי לימוד מתקופת ההשכלה: ספר ללימוד אלגברה (1834), וספר ללימוד טבע (1836).
הספרים כתובים עברית ב◄כתב רש"י (לחצו להגדלה).

בשלב השני של התנועה, המכונה "תקופת הריאליזם" (1880-1855), נכתבו יותר יצירות ספרותיות ריאליסטיות ותורגמה ספרות זרה. השפה המקראית היתה מליצית ומיושנת מכדי לשמש מקור בלעדי לספרות זו, והכותבים החלו להשתמש גם בלשון חז"ל ובלשון ימי הביניים ואף לחדש מלים. בשלב זה צמחה עיתונות עברית מודרנית באירופה ובארץ ישראל, שדיווחה על ענייני השעה ואימצה מושגים מודרניים.

אליעזר בן יהודה

בסוף המאה התשע-עשרה הביאו ההשכלה והלאומיות היהודית למהפך במעמד העברית. משפת הקודש, הספרות והלימוד, הפכה העברית לשפת דיבור, המשמשת בכל תחומי החיים. בתהליך זה היה תפקיד חשוב ל◄אליעזר בן יהודה, עיתונאי ובלשן יליד ליטא. בשנת 1880 פירסם בן יהודה שני מאמרים בשם "לשאלת החינוך" בשבועון "החבצלת", ובהם קרא להנהיג את העברית כשפת ההוראה בבתי הספר בארץ ישראל. בשנת 1881 עלה בן יהודה לארץ עם העליה הראשונה והחל ללמד "עברית בעברית" בבית הספר "תורה ומלאכה" של חברת "כל ישראל חברים" בירושלים.

ב-1890 כבר למדו עברית בעברית במושבות בגליל, ועד 1897 היו בארץ ישראל 20 בתי ספר שבהם לימדו את מקצועות היהדות בעברית, לצד גני ילדים שבהם העברית היתה שפת הדיבור. ילדי הגן ותלמידי בתי הספר, שהוריהם לא דיברו עברית בבית, תרמו להפצתהּ במשפחותיהם ובציבור. מערכת החינוך היתה מבצרהּ של תחיית השפה והפכה את העברית ללשונהּ של העלית החברתית ביישוב היהודי.

העליה השניה

במקביל למאמצים שנעשו בארץ להנחלת השפה, פעלה התנועה הציונית בכוון זה גם בחו"ל. בתי ספר יהודיים לימדו את מקצועות הלימוד בעברית, והעליה השניה, אשר הגיעה ארצה בראשית המאה העשרים, נתנה תנופה מחודשת לתחיית השפה בארץ ולמיסוד העברית כשפתם של היהודים בארץ ישראל. כעשרים וחמש שנה אחרי שהחל בן יהודה את פעולתו, הביאה איתה העליה השניה את המסה הקריטית שהכריעה את המאבק על תחיית השפה העברית.

מלחמת השפות

ב-1910 פירסם בן יהודה את הכרך הראשון של מילונו, "מילון העברית הישנה והחדשה". ברשימת המלים שחידש היו 250 הצעות, שמהן התקבלו כ-160. שלוש שנים אחר כך ניצבה העברית בצומת מכריע. "חברת העזרה ליהודי גרמניה", שבעשור הראשון לפעילותה בארץ ישראל הקימה מוסדות חינוך שבהם נשמר לעברית מקום נכבד, החליטה להקים בחיפה את ה"טכניקום" ואת בית הספר הריאלי, וקבעה ששפת ההוראה בשני המוסדות תהיה ◄גרמנית.

בעקבות ההחלטה פרץ המאבק שנודע בשם "מלחמת השפות". מורים ותלמידים של הסמינריון למורים בירושלים, שאותו ניהלה "עזרה", פרשו ממנו והגישו למנהל בפועל של "עזרה", ד"ר פאול נתן, תזכיר שבו דרשו להנהיג את העברית כשפת ההוראה לכל המדעים. כשתשובתו לא סיפקה אותם, עזבו כמה מורים את עבודתם. לאחר מכן הקים הוועד הפועל הציוני בית ספר ריאלי עברי, שכל התלמידים והמורים שנרשמו לבית הספר ה"ריאלי" של "עזרה" עברו אליו, ובית מדרש עברי למורים, שרוב תלמידי הסמינריון של "עזרה" עברו אליו.

בפברואר 1914 הסתיימה "מלחמת השפות" בניצחונו של המחנה העברי. "עזרה" הסכימה לכך שלשון ההוראה של הפיסיקה ושל המתמטיקה בטכניקום תהיה עברית, ושכל המורים והפרופסורים שאינם שולטים בעברית יחויבו ללמוד את השפה בתוך ארבע שנים. כעבור ארבע שנים הונחה אבן הפינה להקמת אוניברסיטה עברית בירושלים. כשנפתחה, ב-1925, התקיימו בה כמעט כל השיעורים בעברית, הן במדעי היהדות הן במדעי הטבע.

שנות המנדט

שנות המנדט הבריטי היו השנים שבהן התבססה העברית כלשון המדוברת העיקרית של היהודים בארץ ישראל. ב-1922 קיבלה העברית מעמד של אחת משלוש השפות הרשמיות בארץ, לצד האנגלית והערבית. ביישוב התפתחו ספרות ועיתונות ענפות בשפה העברית, והחלו להיווצר רבדים שונים של השפה המדוברת. שפת אמם של העולים שהגיעו לארץ בעלייה השלישית, הרביעית והחמישית לא היתה עברית, אבל התשתית התרבותית והחינוכית של העברית כבר היתה חזקה דיה כדי שהעולים יאמצו אותה כשפתם.

הפניה
שמואל פיינר כותב ב"הארץ" על יצחק אייכל, מייסד תנועת ההשכלה.



כל הזכויות שמורות © רוני הפנר / אתר השפה העברית 2004–2018