האנשה של קבוצה

בכתיבה ספרותית מתייחסים לעיתים אל קבוצה של אנשים כאל אדם אחד. למשל: "לִבָּם של הבחורים פעם בעוז" במקום "לבבותיהם (או לִבּוֹתיהם) של הבחורים פעמו בעוז".

בדרך כלל, התייחסות כזו היא מקובלת ויפה, וכך נהוג גם בכתיבה התנ"כית. באופן זה ניתן ליצור קשר בין חברי הקבוצה:

• וַיָּקָם, כָּל-הָעָם, כְּאִישׁ אֶחָד, לֵאמֹר: לֹא נֵלֵךְ אִישׁ לְאָהֳלוֹ, וְלֹא נָסוּר אִישׁ לְבֵיתוֹ (שופטים כ ח)
• "אם גם ראשנו שח / ועצב סובבנו" (אורלנד-זעירא, "שיר שמח"). רֹאשנו - יחיד, רָאשינו - רבים.
• "בוהק הסכין בעין החתולים" (נתן אלתרמן, "ליל קיץ"). עין - יחיד, עיני - רבים.
• וכך מוצאים גם בצירופים כבולים רבים: כפו את רצונם (ולא כפו את רצונותיהם), על אפם ועל חמתם (ולא על אפיהם ועל חמותיהם), עמדו על אופיים (ולא עמדו על אופייהם), קפצו את ידם (ולא קפצו את ידיהם) ועוד.

ניתן כמובן להתייחס לקבוצה גם כאל רבים. הנה דוגמה לשימוש מעורב בשתי הצורות (צפניה א, ט-יג):

• וּפָקַדְתִּי, עַל כָּל-הַדּוֹלֵג עַל-הַמִּפְתָּן--בַּיּוֹם הַהוּא: הַמְמַלְאִים בֵּית אֲדֹנֵיהֶם, חָמָס וּמִרְמָה ... וְהָיָה חֵילָם לִמְשִׁסָּה, וּבָתֵּיהֶם לִשְׁמָמָה

לשימוש בצורת היחיד יש יתרון נוסף: הוא מאפשר להבחין בין איברים (או תכונות) של פרט יחיד לבין איברים (או תכונות) המשותפים לכל חברי הקבוצה:

• החיילים אחזו בידם את מתנתם – אמנם לכל חייל שתי ידיים, אבל המתנה היתה אחוזה ביד אחת.
• החיילים הגיעו בידיים עמוסות מתנות – במקרה זה נעשה שימוש בשתי הידיים.