השפה העברית - המקור ושם הפועל

צורות המקור בעברית הן צורות המתארות פעולות בצורה מופשטת, ללא ציון זמן ולעיתים גם ללא גוף.

יש בעברית שלוש צורות מקור שנוצרו בתקופות שונות:

הסוג	דוגמה לשימוש	מתוך
מקור מוחלט	הָיֹה היה לפני שנים רבות	פתיחה אופיינית של סיפור אגדה
מקור נטוי	אך בבואי היום לשיר לך בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ	ירושלים של זהב קריאת שמע (דברים ו' ז')
שם הפועל	בדרך שאדם רוצה לֵילֵךְ - בה מוליכין אותו	תלמוד בבלי, מכות י' ב'

1. המקור המוחלט

המקור המוחלט משמש כמין צורה יסודית של הפועל: הוא בא לרוב בסמוך אל הפועל ותפקידו לחזק ולהדגיש את הפעולה. המקור נקרא 'מוחלט' משום שלרוב יש לו צורה קבועה בכל בניין, שאינה תלוייה בזמן ובגוף של הפועל.

לדוגמה: שָׁמֹר תִּשְׁמֹר.

תפקידי המקור המוחלט בלשון המקרא:
בנפרד:

צורת צווי קדומה: זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ (שמות כ ז)
תיאור מצב,הלך רוח מתמשך: אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת (ישעיהו כב יג)

בסמיכות לצורת העבר:

פעולה מוחלטת שאין עליה ערעור: טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף (בראשית לז לג); וַאֲנִי, כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי (בראשית מג יד)

בסמיכות לצורת העתיד:

ידיעה וודאית: הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי-נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי (בראשית מד טו)
הבטחה: בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת (בראשית ב יז); שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה (בראשית יח י); וְאַבְרָהָם-- הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל (בראשית יח יח)
שבועה: לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל--כִּי-נָשֹׂא אֶשָּׂא לָהֶם (הושע א ו); הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ (בראשית ג טז); זָכוֹר תִּזְכּוֹר, וְתָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי (איכה ג כ)
לשון חוק: מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת (שמות לא יד); שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם (דברים ו יז); וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן (בראשית ג ד)
במשפט שאלה - לחיזוק ולהבעת הסתייגות: הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ (בראשית לז ח)

בסמיכות לצורת הצווי:

בקשה חזקה: הָרְגֵנִי נָא הָרֹג (במדבר יא טו)

בצירוף מקור נוסף או פועל:

שתי פעולות בו זמניות מתמשכות: וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים הֹלְכִים הָלוֹךְ, וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת.. וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ.. הָלוֹךְ וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת (יהושע ו יג); בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ, וְלֹא-סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול (שמואל א ו יב)
פעולה חוזרת ונשנית: וַיִּשְׁלַח ה'.. הַשְׁכֵּם וְשָׁלוֹחַ (דבה"יב לו טו); הָעֵד הַעִדֹתִי בַּאֲבוֹתֵיכֶם, בְּיוֹם הַעֲלוֹתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְעַד-הַיּוֹם הַזֶּה, הַשְׁכֵּם וְהָעֵד, לֵאמֹר (ירמיהו יא ז)

2. המקור הנטוי

המקור הנטוי משמש ב◄לשון המקרא כמין צורה מופשטת של הפעולה, ומשתמשים בו לרוב כתיאור מצב או כתחליף לפועל, בצירוף עם פעלים אחרים. המקור הנטוי הוא גמיש בהרבה מהמקור המוחלט: יש לו לעיתים מספר צורות יסוד וניתן להקדים לו את אותיות השימוש בכל"ם ולצרף אליו כינויי גוף חבורים (נטיות - ומכאן שמו).
בעברית הקדומה קיימות שתי צורות מקור נטוי: זכרית (הרג ← לְהָרְגוֹ) ונקבית (הלך ← בְּלֶכְתְּךָ).

דוגמה למקור נטוי בתוספת אותיות בכל"ם: כִּשְׁמֹר, מִשְּׁמֹר, בִּשְׁמֹר, לִשְׁמֹר.

שימושים שונים בצורת המקור הנטוי:

שם פעולה: הֵן לֹא-קָצְרָה יַד-ה' מֵהוֹשִׁיעַ; וְלֹא-כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ (ישעיהו נט), מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף, וגורנך (וּגְרוֹנֵךְ) מִצִּמְאָה (ירמיהו ב כה); קְנֹה-חָכְמָה--מַה-טּוֹב מֵחָרוּץ; וּקְנוֹת בִּינָה, נִבְחָר מִכָּסֶף (משלי טז טז); מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד-חֻמְצָתוֹ
ציון תקופה: לִפְנֵי מְלָךְ-מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (דבה"י א א מג)
ציון לתחילת תקופה: בֶּן-עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יוֹתָם בְּמָלְכוֹ (דבהי"ב כז א)
חלק ממבנה של תואר הפועל: לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת (משלי טו ב); שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד; וְאַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת (משלי ל כט)
השוואה: יְלַחֲכוּ ... כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה
צורת שאלה:הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה
הצורה העתיקה - בלי אות שימוש: לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ (במדבר כב לז)
תחליף למשפט משועבד: וַיְהִי, אַחֲרֵי בוֹא אֲמַצְיָהוּ מֵהַכּוֹת אֶת-אֲדוֹמִים (דבה"י ב כה יד)

3. שם הפועל

ב◄לשון חז"ל חל שינוי בשימוש במקור הנטוי: הגזירה שלו היא לרוב מצורת העתיד של הפועל, לא מצטרפים אליו כינויי גוף חבורים, ומקדימה אותו האות ל' בלבד. לצירוף של האות ל' + המקור הנטוי בלשון חז"ל נהוג לקרוא שם הפועל.
דוגמאות: לילך (במקום ללכת), לומר (במקום לאמור).

שימו לב

בניגוד ללשון המקרא, שבה הצורה הבסיסית היא המקור הנטוי וניתן להקדים לה את כל אותיות בכל"ם, בלשון חז"ל, שם הפועל (כולל הל' בראשיתו) נתפש כמילה שלמה, ואין מפרקים אותו: ניתן להקדים לו רק את אות השימוש מ'. למשל, המלה "לשמור" נחשבת בלשון חז"ל כמילה שלמה, וניתן להקדים לה את האות מ' ("מלשמור"). בלשון המקרא, לעומת זאת, התחילית מ' תבוא במקום התחילית ל' ("משמור").