השפה העברית - התקווה
השפה העברית

התקווה

כל הזכויות שמורות © רוני הפנר 2004–2016
למה התכוון המשורר?
למה התכוון המשורר?
לדף הקודם | לדף הבא

מילים: נפתלי הרץ אימבר

מילות השיר "התקווה" נכתבו על ידי נפתלי הרץ אימבר ככל הנראה בשנת 1876, והכילו במקור תשעה בתים. השיר הושר בסיום הקונגרסים הציוניים החל משנת 1907, ונקבע כהמנון התנועה הציונית בשנת 1933. עם הקמת המדינה, הפך השיר להמנון הלאומי של מדינת ישראל. במשך השנים חלו שינויים בנוסח השיר – הנוסח שלפניכם הוא נוסח ההמנון המושר היום.

כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עַין לְצִיוֹן צוֹפִיָּה

עוֹד לא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ
הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם
לִהְיוֹת עַם חָפְשִי בְּאַרְצֵנוּ
אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָלָיִם.


הוֹמִיָּה - : צורה מליצית של המילה הומה (רועשת ורוגשת).
  • מאותו השורש גם: מהומה, המיית-יונים, מקום הומה-אדם.
  • ◄נפש הומיה - משתוקקת, נסערת, מתגעגעת. "מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי" (תהלים מב יב).
וּלְפַאֲתֵי - מהמילה פֵּאָה – פינה, צד, עבר.
קָדִימָה - למזרח, לצד ◄קדים (רוח קדים – רוח מזרחית, מדברית).
צוֹפִיָּה - צורה מליצית של המילה צופה (משקיפה), ויש כאן גם צליל של ציפיה.
עוֹד לא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ - יש כאן רמיזה לנבואת יחזקאל (פרק ל"ז):
(יא) הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ -- נִגְזַרְנוּ לָנוּ
(יב) לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי ה':
 הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם .. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל  
מבחינה תחבירית, הצורה המקובלת היום לתבנית הזאת היא: "כל עוד בלבב ..לא תאבד תקוותינו",
אבל לפזמון "עוד לא אבדה תקוותינו" יש גם תוקף של הצהרה ולא רק של השלמת התנאי "כל עוד".
בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם - שקיימת אלפיים שנה.
וִירוּשָלָיִם - הו' נהגית בתנועת חיריק; הי' היא אם קריאה ואינה נשמעת (ראו כללי ◄ו' החיבור).





כל הזכויות שמורות © רוני הפנר / אתר השפה העברית 2004–2016