השפה העברית - חד גדיא

מילים: מן ההגדה

(לשם קיצור, מובאים כאן הבית הראשון והאחרון בלבד):

חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.
.
.
.
וְאָתָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
וְשָׁחַט לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת,
דְּשָׁחַט לְשׁוֹחֵט,
דְּשָׁחַט לְתוֹרָא,
דְּשָּׁתָה לְמַיָא,
דְּכָבָה לְנוּרָא,
דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא,
דְּהִכָּה לְכַלְבָּא,
דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא,
דְּאַָכְלָה לְגַדְיָא,
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.

ופירוש המילים ה◄ארמיות:

חד גדיא - גדי אחד.
אתא - בא
תורא - שור
מיא - מים
נורא - אש
חוטרא - מקל
כלבא - כלב
שונרא - חתול.

השיר נכתב אמנם בארמית, אבל בתקופה מאוחרת יחסית, וניכר בו שנכתב בידי אדם שלא שלט בארמית:

למשל, לפי הדקדוק הארמי יש לומר" דִּזְבָן אַבָּא" ולא "דְּזַבִּין אַבָּא".
דזְבַן (dizvan) = אשר קנה, דזַבֵּן (dezabin) = אשר מכר.
בצירוף: שונרא, דאכלה.. (לכאורה: החתולה, שאכלה) יש שתי שגיאות בארמית:
קודם כל, צורת הפועל הנכונה בארמית היא פְעַלָה (שווא-פתח-קמץ), בהטעמה מלעילית. לכן הצורה הנכונה היא: אֲכַלָה (akhala) ולא אכלה (akhla) שהיא הצורה העברית. נוסף לזה, שונרא הוא בכלל זכר! הנקבה של שונרא היא שונרתא, ולכן צריך היה להיות "שונרא, דאכל".
באופן דומה יש בשיר טעות גם בצורות הפועל נָשַך (צ"ל: נְשַך, שווא פתח).
(ותודה ללהב).

בראשית הציונות נכתבו לשיר חד גדיא גם כמה גרסאות עבריות. הנה תחילת השיר מתוך הגרסה שתרגם ישראל דושמן, כפי שהובא בספר השירים של אברהם צבי אידלסון (תרע"ב - 1912). הציור של זאב רבן:

מַעֲשֶׂה בִגְדִי, מַעֲשֶׂה בִגְדִי, שִׁמְעוּ אָבוֹת, בָּנִים.
יִהְיֶה, גְּדוֹלִים, מוּסָר לָכֶם, תַּעֲנוּג לָכֶם, קְטָנִים.
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא.

אָבִינוּ הַזָּקֵן הָלַךְ לַשּׁוּק לִפְנֵי שָׁנָה,
וּגְדִי לָבָן, יָפֶה וְצַח, בִּשְׁנֵי זוּזִים קָנָה.
בָּא הַחָתוּל הַגַּרְגְּרָן וַיֶּאֱרַב בַּגַּי,
נָעַץ בַּגְּדִי אֶת צִפָּרְנָיו וַיִטְרְפֵהוּ חָי.

כָּעַס הַכֶּלֶב עַל הַחֲתוּל אֲשֶׁר שָׁפַךְ הַדָּם
בְּקֶצֶף הִתְנָפֵּל עָלַיו וַיְּחַנְקֵהוּ שָׁם.
אַךְ הַמַּקֵל שֶׁשָּׁם עָמַד רָגַז מְאֹד עַל זֶה,
עַל כֶּלֶב זֶה קָפַץ פִּתְאֹם וַיְּחַבְּטוֹ יָפֶה.