השפה העברית
מערבית
כל הזכויות שמורות © רוני הפנר 2004–2014
מילים שחדרו לעברית
מילים שחדרו לעברית
לדף הקודם | לדף הבא

על השפה וההגיה

מקור השפה הערבית הוא בחצי האי ערב, וראשיתו של הכתב הערבי היא בימי מוחמד, במאה השביעית לספירה. השפה הערבית היא שפה אחות לשפה העברית, וכמוה גם היא נמנית עם השפות השמיות.

הכתב הערבי הוא כתב בן 28 אותיות, המייצגות 28 עיצורים. רוב העיצורים המשמשים בערבית מצויים גם בעברית, אך הערבית שמרה גם על עיצורים שאבדו בעברית - העיצורים הנחציים (ט'-th, צ'-dh) והאות ע' (שהיא גרסה מרוככת של הגימ"ל העברית, ונשמעת קצת כמו רי"ש). בערבית הספרותית יש רק שלוש תנועות: a,i ו־u, אך בערבית המדוברת יש וריאנטים רבים (המשתנים מאזור לאזור), וזו הסיבה לקיומן של מילים רבות המוכרות לנו שקיימות בהן גם התנועות o (אבו גוש) ו־e (כפר קאסם).

המילים בערבית, בדומה לעברית (ולמרבית השפות השמיות), גזורות משורשים, וצורתן נקבעת לפי בניין, משקל, הטיה וכדומה. רבים מהשורשים הערביים דומים לשורשים עבריים; כמו כן, יש מילים רבות שהן דומות או זהות בשתי השפות. מערכת הבניינים הערבית דומה למערכת העברית: בעוד שבעברית יש חמישה בניינים, שלשניים מהם יש בניינים תאומים ליצירת הסביל (הִפעיל - הופעל, פיעל - פועל), הרי שבערבית יש עשרה בניינים - ולכל אחד מהם בניין "תאום" המשמש ליצירת פעלים סבילים,

גם הדקדוק של השפה הערבית דומה לדקדוק העברי. היידוע בערבית נעשה על ידי הקידומת "אל־" בראש המילה (לפעמים הלמ"ד לא נשמעת). לשמות ולפעלים בערבית יש הטיות דומות לעברית (למשל סיומת הקניין בגוף נוכח היא כַּ, כמו בַּיְתֻכַּ = ביתך). גם מבנה של סמיכות קיים בערבית, וכן מאפיינים דקדוקיים רבים נוספים המשותפים לשתי השפות.

השפה הערבית מיוחדת בכך שיש שפה כתובה, המכונה "ערבית ספרותית", המשותפת לכל דוברי השפה, ושפות דיבור מקומיות רבות ("ערבית מדוברת"), השונות ממנה בחלק מאוצר המילים. בין השפות המקומיות יש גם הבדלים רבים בהגייה. כך לדוגמה, במצרים הוגים את האות ג' כמו גימ"ל בעברית (למשל בשם "גמאל עבד א(ל)נאצר"), בעוד שבירדן אומרים "ג'מאל", ובסוריה "ז'מאל".

גם בערבית המדוברת הפלשתינאית יש כמה וריאנטים:

  • בהגייה העירונית, ק' נהגית כמו א'. כך קיבלה העברית את המילים שאפה (שקפה), ואבדאי (קבדאי).
  • בהגייה הבדווית, ק' נהגית כמו ג'. כך קיבלנו את הנגלה (נקלה).
  • בהגייה של איזור המשולש, כ' נהגית כמו צ' (ch). כך הגיעו לעברית הצ'יזבאטים (כזבים) וה-"תן צ'ף" (כף).

ההשפעה על העברית

הערבית חדרה והשפיעה על העברית בכל התקופות. השפעה חשובה במיוחד על העברית היתה בימי הביניים. בתקופה זו נכתבו בערבית כמה מהחיבורים הפילוסופיים והתורניים של גדולי ישראל - הרמב"ם, הרב סעדיה גאון ואחרים. בתהליך התרגום של יצירות אלו נוספו לעברית עשרות מילים וביטויים מערבית. חלק מהמילים חדרו לעברית באופן ישיר, כגון: אקלים, מרכז, קוטר ותאריך. למילים אחרות נוספו משמעויות נוספות בדרך של תרגומי שאילה, כגון: חרוזים (בשירה), מצפון ועוד.

מאז ראשית הציונות, התאזרחו בעברית, ובעיקר בסלנג העברי, מספר גדול של מילים מערבית. אליעזר בן יהודה ראה בערבית שפה אחות לעברית וכשחיפש מקורות לחידוש מילים הרבה להשתמש במילים ובשורשים ערביים (לצד מילים מארמית ומשפות שמיות אחרות), אבל רובן לא נקלטו בסופו של דבר בשפה. היו גם קבוצות בישוב שאימצו להן במודע מילים מהערבית, כחלק מתהליך ההתערות וההשתרשות בארץ. למשל, ארגון השומר, שהתהדר בכאפייה ובלבוש ערבי, אימץ מילים כמו דחילק (דחילכ = دخيلَك בקשתי שטוחה לפניך), מעלֵיש ועוד. במשך השנים, חלק מהמילים הללו נקלט בשפה, וחלקן נעלם.

גם בשנים האחרונות ממשיכות להתווסף לשפה מילים מערבית. חלקן ישירות, וחלקן דרך הלהגים (דיאלקטים) של היהודים יוצאי מדינות ערב.

המילון

אָבּוּ – (أبو) אבא של, ובמדוברת: "בעל (תכונה)". למשל אבו ארבע (ממושקף), אבו יו-יו[].
  • אבו עלי – אדם פשוט בעל תדמית מפחידה, דמות מסיפור ערבי עממי. "לשחק אותה אבו עלי", "לעשות אבו עלי".
  • באבו אבוהה - ועוד איך (מילולית: באבי אביו).

אהבל – בשתי השפות, אהבל (أهْبَل) הוא טיפש, אידיוט.

אוסול – שורשיות, מקוריות (אתנית). בערבית, אוסולי (أصُولي) הוא יסודי, מקורי. ר' אסלי.

אָחוּק – לרוב בא בצורת הריבוי "אחוקים", לציון חברים בלב ונפש. בערבית, אחוכּ (أخوك) הוא "האח שלך".

אחושרמוטה (גם: חושרמוטה) – קריאת התפעלות: "יוצא מגדר הרגיל". מילולית: האח של הזונה (أخُو الشَّرْمُوطَة ).

אחלה – טוב, מצוין, מילה של שביעות רצון. בערבית, אחלא (أحلى) הוא הכי מתוק, ובהשאלה - משהו טוב, משובח.

אינשאללה (إن شَاءَ اللّه) – הלוואי (מילולית: אם ירצה השם).

אַכְּבָּר – (أكْبَر) הוא "הגדול ביותר" (זו צורת ההפלגה של כביר=גדול). יש הרבה צרופים בעברית שמשתמשים במילה אכבר. למשל: אכבר גבר, אכבר טול []. ומוכר כמובן הביטוי "אָלְלָהֻ אכבר" (אללה הוא הגדול ביותר).

אסלי – אמיתי, אותנטי. נאמר בעיקר על ידושלמים ותימנים.

בּוּגֶ'רָס (وجع الراس) – שיבוש של ווּג'ע אַ(ל)רָאס (כאב ראש) שהפך לווּגֶ'רָס ולבּוּגֶ'רָס. בעברית: טרחה, טרדה, מצב מסובך ומעיק.

בסטה (بَسْطَة) – דוכן בשוק. [بَسَطَ - פרש (סחורה)]. יתכן שמקור המילה הוא מפרסית: بسته (basta) - מקום סגור.

בעסה וגם: באסה – תחושת אומללות הנובעת מאכזבה או ממפח נפש (בערבית - بعصة ). בערבית המדוברת יש למילה גם משמעות מטאפורית של קילקול או השריית אווירה של נאחס או של יאוש. מכאן נגזרות גם המילים התבעס או התבאס.

גַּ'בֶּל גַ'בְּלָאוֹת (جَبْل) – הר, הרים. בשימוש בעיקר בסלנג הצבאי.

ג'ורה – ביוב. במקור: جورة - בור (בור ספיגה).

ג'מעה – חברֶ'ה. בערבית: ג'מאעה (جماعة) - חבורה.

ג'ננה – מאותו השורש כמו מג'נון (משוגע): שיגעון, עצבים. ג'ננה מקבלים ומביאים ("אחי אתה מביא לי את הג'ננה").

דאווין (دَوَاوِينُ, דָּוָאוִין) – פעולה או דיבור שמטרתם לעשות רושם, בלי שיש מאחוריהם יכולת אמיתית. במקור זוהי צורת הרבים של המילה דיוואן (دِيوَان), שפירושה לשכה או משרד; וכן: קובץ של שירים, סיפורים, דרשות וכד'. שינוי המשמעות של המילה לדברי רהב ריקים אינו ידוע בוודאות. לפי ד"ר חזי ברוש, מקורה בראשית ימי האסלאם, ברשימות השלל שנכתבו על ידי הלוחמים המוסלמים עוד בטרם ניצחו בקרב.

דאחקות (ביחיד דאחקה) – "צחוקים" (במלעיל). לרוב, במשמעות של בדיחה מתנשאת על מישהו שלא שייך לחבר'ה. בערבית, דחכּה (ضَحْكَة) היא צחוק. דאחקות מריצים ("להריץ דאחקות").

דוגרי – דיבור ישיר, בלי התחכמויות. בערבית המדוברת, דֻע`רי פירושו "ישר". למשל: "אִמְשִׁי דֻעְ`רִי" - לך ישר. המילה הגיעה לערבית כנראה מן הטורקית (dogru בטורקית משמעו ישר קדימה).

דיר באלק – זהירות! מילת איום ואזהרה מפני ביצוע פעולה. בערבית, דיר בַּאלַכּ (دِير بَالَك) משמעו 'הסב את תשומת לבך', כלומר 'שים לב'. בערבית זאת רק צורת הציווי ליחיד (לרבים: דיר באלכום וכו'), אבל בעברית משתמשים בה ללא שינוי המין לכל הגופים.

התחפף – הסתלק. מקור המילה הוא הפועל تَحَفَّف שמשמעותו "נעשה קל" (ע"ע חפיף).

התחרפן – התנהג בצורה מוזרה, השתגע. בא מהמילה חַ'רְפָאן (خَرِِْفَان), שהוא זקן, "סנילי", פטפטן.

ואדי (وَادٍ) – עמק, גיא. בערבית, המשמעות הראשית של המילה היא נחל. בעברית המילה ואדי מתארת את התוואי המתפתל בין רכסי ההרים, ופלג המים עצמו נקרא "נחל": "יורדים בוואדי ומגיעים לנחל".

וואלה – צרוף של ו' השבועה והמילה אללה (وَاللّة) שמשמעו "אני נשבע בשם האל" או "בחיי אללה". בעברית, יש למילה הזאת אינספור משמעויות (פליאה, הבנה וכו'), שתלויות בהקשר ובנימת הקול של הדובר.

חיזבאללה (حِزْب اللّة) – שמה של התנועה השיעית הלבנונית. מילולית: מפלגת אללה.

חלאקה – המנהג היהודי לספר את הילדים פעם ראשונה בגיל שלוש בעלייה לרגל למירון. בערבית מדוברת (حلاقة): תספורת, גילוח.

חמסה – ח'מסה (خمسة) הוא הקמיע נגד עין הרע, שצורתו צורת כף יד. בהשאלה: ביטוי הנאמר כסגולה כנגד עין הרע. בערבית: ח'מסה הוא חמישה, ובהקשר הזה – חמש אצבעות היד.

חפיף – באופן מרושל, בקלות. במקור: ח'פיף (خَفِيف) - קל משקל. מכאן הפועל לחפף – לעשות משהו באופן חלקי, ללא הקפדה על הפרטים.

טמבל – מישהו שלא משופע בשכל. גם בערבית. תִּנְבַּל (تنبل) הוא עצל, טיפש ומטומטם.

יאללה – מילת זרוז, צירוף של שתי מילים: יא + אללה (يا أللة).

יעני – כלומר. וכך גם בערבית (يَعْنِي).

כיף – מהנה, מענג. המילה כַּיְף (كَيْف) בערבית פירושה הנאה, נחת-רוח; וגם חשיש.

לאפה – פיתה שטוחה וגדולה. המילה הערבית לָפָה (لَفَّة) באה מן השורש לפ"פ ומשמעותו, כמו בעברית, ללפף, לסובב.

לֶבֶּן – המילה לַבַּן (لَبَن) משמעה חלב, וגם "לבן" - חלב חמוץ.

מג'ד אלכרום – אמנם לא מילת סלנג, אבל שם של ישוב שטועים בו לפעמים. מג'ד אלכרום (مَجْد الكُرُوم) משמעו "תפארת הכרמים". (מג'דל כרום זה מגדל שעשוי מכרום).

מסטול – סטל (سَطْل) בערבית הוא דלי. מי שהפכו דלי על ראשו הולך כמו מסטול (מסומם).

מעאפן – דבר גרוע, לא מוצלח. בערבית, מַעֲפָן (مُعَفَّن) זה רקוב, מעופש, מזוהם.

מערוף – בעברית, מערוף זאת טובה, כבוד. בערבית (معروف) הוא חסד, טובה, וגם אדם מפורסם.
מערוף עושים ("אחי אני צריך 100 שקל עד מחר, תעשה לי מערוף").

נאחס – הוא עוגמת נפש, הרגשה רעה, וגם תחושת דחיה וגועל. בערבית, נחס (نَحْس) הוא מזל רע; משהו מבשר רעות, מביא פורענות. נאחס עושים, ולפעמים נאחס נהיה מעצמו.
לנחס – לעשות למישהו נאחס, לגרום לו להיות מנחוס (منحوس = אומלל, ביש גדא).

נָגְלָה – כאשר צריכים להסיע אנשים אבל אין מספיק מקום לכולם, עושים כמה נגלות (סבבים) וכל פעם מעבירים חלק מהאנשים. במקור, נקלה (מהשורש נק"ל) היא העברה, הובלה.

סבבה – צבאבה (صَبَابَة) הם כיסופים, אהבה לוהטת; ובערבית המדוברת: יופי, מצוין. בעברית חל בשנים האחרונות שינוי בשימוש במילה: בעבר המילה סבבה שימשה להבעת התלהבות ושביעות רצון ממשהו. היום נלווית למילה נימה של השלמה עם משימה לא נעימה. לדוגמה: - מאמי, בא לך לרחוץ כלים? - סבבה. [ראו גם "קח את הבאסה בסבבה" מ◄הלשון הצבאית].
סבבה אגוזים – דומה קצת ל"יופי טופי".

סחבק – למילה יש שני שימושים. כאשר אדם מדבר על "סחבק" בגוף שלישי, הוא בעצם מתייחס לעצמו, בנוסח "עבדכם הנאמן". וכאשר מדברים על אנשים שהם "סחבקים", הכוונה היא לאנשים שיש ביניהם קשרי ידידות, לעיתים בזמן שמצפים מהם לענייניות או לרשמיות. למשל: "בחיים בישראל הגבולות פרוצים וכולם מרגישים סחבקים. אין קודים מקובלים של נימוס, התחשבות בזולת או חינוך לאסתטיקה." בערבית, צָאחֵב (صاحب) הוא חבר וצאחבכּ (صاحبك) הוא החבר שלך.
מהמילה סחבק נגזר גם הפועל להסתחבק במשמעות של להתרועע, ליצור ידידות, לעיתים באופן מלאכותי או אינטרסנטי.

סחתיין – מילת פירגון וברכה. מילולית, צחתיין (صَحتين) זאת צורת זוגי של צחה (صِحَّة) – בריאות, שלמות. המילה משמשת בערבית מדוברת במשמעות של: לבריאות, בתיאבון, לחיים.

עלכ וגם: עאלכ – בערבית במילה הזאת אין בכלל עי"ן: קֻלֶכּ (قلك) שנהגית אֻלֶכּ בערבית המדוברת (העירונית), היא "כדבריך", ונאמרת בנימה של זלזול וחוסר אמון.

עַרְס (عَرْس) – סרסור. כשהמילה נאמרת בבדיחות הדעת, היא שקולה ל"ממזר": בחור פיקח וממולח. בכל הקשר אחר זהו ביטוי מעליב ופוגע.

פדיחה – משמעה בדרך כלל התבזות בפומבי, "בושות". בערבית, פדיח'ה (فَضِيحَة) היא שערוריה, בזיון. מהמילה נגזרים גם הפעלים פידח, להתפדח. פדיחות משתדלים לא לעשות.

פיספס – החטיא, החמיץ. המילה נוצרה ככל הנראה מהלחישות "פסס..פסס.." (فِسَّّة فِسَّّة) שמטרתן להוציא את היריב מהריכוז ברגע המכריע (פיספוס).

פרחה – פָרְחָ'ה (فَرْخَة) היא אפרוחית, פרגית. צורת ההקטנה שלה היא פְרֵיחָ'ה (כשם חיבה), ובעברית המילה קיבלה משמעות של נערה קלת-דעת, קולנית ובעלת לבוש צעקני. [אצל יהודים מארצות ערב מוכר גם השם פריחה (שמחה - מהמילה فَرَح, בח' פתוחה), אך זה כנראה אינו מקור המילה העברית].

פשלה – כמו בערבית (فَشْلَة): כשלון. לרוב הכוונה היא למעידה חד פעמית ולא אופיינית. גם פשלות משתדלים לא לעשות, אבל לא תמיד זה מצליח. מהמילה נוצר גם הפועל לְפַשֵּׁל: הוא פישל, פישלתי בגדול וכו'.

צ'ילבה – אויבת, יריבה, בדרך כלל בין בנות. המקור הוא במילה כָּלְבָּה (كَلْبَة), כמו בעברית.

צַ'ף – כף יד (הכ"ף מבוטאת כצד"י). למשל: "תן צ'ף".

ראבק – פניה אל המצפון. בחייאת ראבק - פניה נואשת אל המצפון. במקור: רַבַּכּ (رَبَّك) – ריבונך, אלוהיך.

רַסְמִי – (رَسْمِيّ) הוא "רשמי". למילה הזאת יש היסטוריה מעניינת: המילה "רשמי" חודשה על ידי אליעזר בן יהודה על פי הערבית. בנוסף לזה, קיימת בעברית גם המילה המקורית "רסמי". למשל, בראשית ימי המדינה, "רסמי" היה חוקי או רשמי במובן של דווח לשלטונות: כשעושים משהו "רסמי", נותנים לו גושפנקא של עבודה מסודרת ורישום פורמלי. בסלנג של ימינו, "רסמי" (ובמיוחד "רסמית") פירושו: "הכי אמיתי, הכי נכון, הכי באוסול (ע"ע)".

שאפה – היא 'חתיכה' (גם בערבית). במקור, המילה היא שָׁקְפָה (شَقْفَة), אבל בהגיה המדוברת העירונית לא שומעים את הקו"ף, וכך הפכה השקפה ל-'שאפה'. בעברית, נגזרת מהמילה גם הצורה הזכרית: 'שאף' (חתיך).

שופוני יא נאס – תראו אותי! (מילולית: ראוני הוי אנשים!) אמירה של ריקא שמנסה למשוך תשומת לב; "חמור קופץ בראש". או במילים של סאבלימינל: "זהב על הצואר, שופוני יא נאס - וכל העולם תופס ממך דיסטנס".

שרמוטה (شَرْمُوطَة) – זונה, בעברית כמו גם בערבית. במקור אולי מ◄צרפתית: Charmante - מקסימה.

תפרן (طَفْرَان) – עני, וכן בערבית: מי שכיסו ריק, שאין לו פרוטה לפורטהּ.

ביטויים

החיפזון מהשטן (اَلْعَجَلَة مِنَ الشَّيْطَان) – אימרה בשבח המתינות ויישוב הדעת.

יום עסל יום בסל (يَوْم عَسَل وَيَوْم بَصَل) – יש ימים טובים ויש ימים לא מוצלחים (נאמר בדרך כלל ביום לא מוצלח). מילולית: יום דבש ויום בצל.

כל כלב ביג'י יומו (ערבית מדוברת: כֻּל כַּלְבְּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ) – בביטוי הזה משתמשים גם בנוסח הערבי וגם בתרגום (כל כלב בא יומו). ביטוי דומה בעברית יפה: סוף גנב לתלייה.

כל עכבה לטובה (كُلّ تَأْخِيرَة فِيهَا خَيْرَة) – העיכובים בדרך סופם להביא ברכה.


ראו גם:
  • יהודה כץ ותלמידי המגמה לשפה הערבית בבית־הספר התיכון "כצנלסון", לשוננו לעם - לקסיקון למונחים ערביים שחדרו לשפתנו העברית בעת החדשה (מהדורה שניה מורחבת), כפר סבא 1994.
  • ד"ר רפיק אבו בכר, השפעת הערבית על הסלנג העברי, האגודה הישראלית לחקר שפה וחברה.
  • מילון פלמ"חי-עברי – מילים ערביות מימי הפלמ"ח.
  • יוסף דנה, מונחים ערביים שחדרו לעברית, כמעט 2000 - כתב העת למדע וטכנולוגיה.



כל הזכויות שמורות © אתר השפה העברית / רוני הפנר 2004–2014