השפה העברית
ירושלים
כל הזכויות שמורות © רוני הפנר 2004–2014
מילים של מגזרים
מילים של מגזרים
לדף הקודם | לדף הבא
לומדים עם המורים הכי טובים מישראל

משחקי ילדים

מוכר מים בעיר העתיקה.
קריאותיו נשמעו כמו
"אבו יו-יו"*
אחת, שתיים שלוש דג מלוח – ("מכשפה מביטה").
אבו יו-יו, אֲבּוּ יוֹ־יו – ("שק קמח"). כאשר האב או הילד הגדול מרכיב על כתפיו את הילד הקטן.
אבן ג'וק – לא, זו לא דרך חדשה ומקורית להרוג חרקים, זה משחק. במקום להגיד במשך שנה "אבן נייר ומספריים, המנצח בין השניים: אחת שתיים שלוש", נהוג לקצר את כל העסק ולהגיד ישר "אבן ג'וק!" וככה המשחק יותר זורם.
חי-צומח-דומם – ("ארץ-עיר"). אחד המשתתפים בוחר באחת האותיות וכולם צריכים למצוא שם של חיה, שם של צמח ושם של חפץ דומם המתחילים באותה האות. נראה אתכם מוצאים שמות המתחילים באות ה"א או וי"ו.
חיי שרה – ("שמות" או "שמות אויר"). זה שמתחיל זורק כדור לאוויר וקורא בשם משתתף אחר. מי שקראו בשמו צריך לתפוס את הכדור, ואם הוא לא מצליח כולם בורחים והוא צריך לפגוע בכדור במישהו אחר.
חממות, חֲמֵּמוֹת – ("שבויים"). זורקים את הכדור באוויר. הראשון שתופס אותו צריך לזרוק את הכדור בכוח ולפגוע באחד המשתתפים. כך הוא צובר "שבוי" שעוזר לו לפגוע באחרים. מכאן גם "לחמם" – לפגוע במישהו בכדור בכל הכח.
צעדי ענק – ("3 מקלות"). מניחים שלושה מקלות מקבילים על הארץ וכל משתתף צריך לרוץ, לצבור תנופה ולדרוך בין כל שני מקלות פעם אחת בלבד. מי שנוגע באחד המקלות או שדורך יותר מצעד אחד ביניהם נפסל. אחרי שהנפסלים יוצאים, מרחיקים את המקלות ומנסים שוב.

המילון הירושלמי

אבו ללה – כינוי של מלאך שמפחיד את הילדים. "לעשות אבו-ללה" - להבהיל מישהו.
אָג'וּ / אג'ואים – ("גוגואים") גרעיני המישמש. בערבית, עג'ו (Agu) הוא גלעין.
אורי כדורי – כינוי לרמש מסוג כדרורית, המתגלגל לצורת כדור כשנוגעים בו.
אַעְוֵוז ("להתעווז") – להתמסר מעל לראש של מישהו.
אש-תנור, אָש־תנור – לאפה, פיתה עיראקית. בערבית "עֵיש" הוא לחם ו"תנור" הוא שם לתנור האבן לאפית לחם.
בארד, בָּארֶד – אדם כבד, עצלן. "איזה בארד, תנקה כבר את הבית!". מ◄ערבית: بَارِد - איטי, כבד.
בארוד – אזהרה שמשמיעים לפני פיצוץ סלעים. לפני המצאת פטיש האוויר, כשרצו לחפור יסודות לבית, היו מפוצצים את הסלעים בחומר-נפץ. לפני הפיצוץ הפועלים היו צועקים "בארוד", כדי להרחיק את העוברים ושבים. ב◄ערבית: بَارُود - אבקת שריפה.
בובקעס – האיצטרובלים הכדוריים הנופלים מעצי הברוש. במקור מ◄יידיש.
במבליק – ("ליקריץ'" או "זנב סוס") ממתק גומי בטעם אניס המגיע בדרך כלל בצבע שחור או אדום. המקור כנראה מ◄לאדינו.
גולגולים (במלעיל) – ("בומקלאך") הפירות הירקרקים והקשים של עץ האזדרכת.
זיגי / זיגים (במלעיל) – החנון של פעם; כינוי לילד לא חברותי במיוחד המעדיף את חברת הספרים והמחברות. במקור: שם פרטי.
חתולה (בדגש מלעילי) – שם כללי לחתול בלי ציון המין. החתולה יכולה להיות ממין זכר ("חתולה בן") או ממין נקבה ("חתולה בת"). ראוי להזכיר את "כיכר החתולות" שבמרכז העיר.
יצור – "בן אדם דפוק באופן מעורר רחמים ומביך", "מוטאציה". "בוא'נה, תראה ת'יצור הזה!". בנקבה: יצורה.
כמה אחדים – מספר קטן של יחידות. למשל בקיוסק: "- כמה לורדים אתה צריך? - תן לי כמה אחדים".
להפריק – לבעוט או לזרוק את הכדור לאוויר לפני תחילת המשחק כדי לתת סיכוי שווה לשתי הקבוצות להתחיל. מאנגלית: free kick.
להקריץ – לייצר יש מאין. למשל: "מאיפה אתה רוצה שאקריץ לך את התשובה?"
לורד – בירושלים בניגוד לשאר הארץ, "לורד" הוא המַצְבֵּעַ הדק ו"טוש" הוא העבה.
לקרקס, לקַרְקֵס – לתעתע ביריב למשחק, ללהטט בכדור בלי שהיריב יצליח להתקרב אליו. בהשאלה: לנצח נצחון מוחץ. מהמילה קרקס.
לרדת העירה – ללכת למרכז העיר. למעשה, מרכז העיר בירושלים גבוה יותר מרוב השכונות.
מחוּץ' – מחוץ. "איזה באסה עם האפרסק הזה – מחוץ' לגמרי, אי אפשר לאכול אותו"
מציצה – סוכריה על מקל.
נתפֿס – אומרים שהשלג נתפס, כאשר הוא אינו נמס במגע עם הקרקע אלא נשאר לבן (ואז הוא יכול להיערם).
סיחים – שיפודים; וגם כינוי לחישורי האופניים. מ◄ערבית: سِيخ.
סילקים – עוד כינוי לחישורי האופניים ("שפיצים"). ב◄ערבית: سِلْك - חוט ברזל.
ספיחס – למישהו שזה עתה הסתפר נהוג לטפוח על העורף ולומר "שפיחס!" או "ספיחס!". מקור הקריאה לא הוברר.
עיפרון חוֹדִים (חודים במלעיל) – עט־עיפרון, עיפרון מכני. מלויי הגרפיט הדקים שמכניסים לעיפרון נקראים חודים או שפיצים.
פונצ'ים – כדורי שוקולד.
פטל – כינוי ירושלמי לתרכיז מיץ כלשהו. יש פטל בטעם לימון, פטל בטעם תפוז, פטל בטעם תפוח ואפילו פטל בטעם פטל!
פיניונס, פִּינְיוֹנֶס – צנוברים, גרעיני האורן. בלועזית: pinions, מהמילה Pine (אורן). המילה הגיעה לעברית דרך ה◄לאדינו.
פֿסאי (הס' מודגשת) – פספסן ללא תקנה; כינוי מזלזל במישהו שאינו מצליח לקלוע לסל או להבקיע שער.
פֿצלוחה, פַצְלוּחָה – מרושלת ועקומה; חסרת חן. "הוא נראה גרוע אבל אשתו לא פחות פצלוחה ממנו". המקור ב◄יידיש וב◄גרמנית.
פרסה – כרישה. מ◄לאדינו.
צ'פצ'ולה, צָ'פָּצ'וּלה – בחורה פשוטה וסתמית; משמש לעתים דווקא ככינוי חיבה. במקור מיוונית, דרך ה◄לאדינו (במשמעות של מישהי מרושלת, לבושה בסמרטוטים).
קוּלוּלוּ – קריאות השמחה שמשמיעים כשמעיפים באוויר סוכריות בבית הכנסת, ערימת קונפטי (פתיתי נייר או פרחים) וכד'. הושאל בלשון הילדים להעפה באוויר של קלפים. בעברית תקנית: צהלולים.
קולולוש – ("שה-שה"). פיתוח של "קולולו". "לעשות קולולוש".
קוּקוּ שקר ("קוקו בלוף") – כאשר עושים קוקו (כלומר קושרים את השיער בגומיה) אך מתחתיו, קרוב לעורף, נשארת קווצת שערות. נקרא גם חצי קוקו. שערות סבתא – השם הירושלמי לצמר גפן מתוק.

צורות ביטוי יחודיות

  • מָאָאתים – באלף עיצורית. בעבר נהגו לומר גם "מֶאָה-תיים" (בסגול), וכן "שֶׁעָה-תיים".
  • מגפָּיים – דגש בפ"א.
  • עבירה בספורט נקראת פֿאוֶול (Fa`wel) – בניגוד לשאר הארץ שם גורסים דווקא פֿאוּל (Fa`ul).
  • בלבול בין מעולם ולעולם: "מדובר בשחקנים שלעולם לא שיחקו במזג אויר כזה".
  • שימוש יחודי בזמנים ובכוונים: "תשאלי ירושלמי איך מגיעים ל... יגיד לך, 'אתה מסתובב שם, נכון גדר? אתה פונה ישר עד הסוף, עכשיו ימינה ואתה פונה ישר.'" (כאמל)
  • לרחוב המלך ג'ורג' נהוג לקרוא "רחוב המלך קינג ג'ורג'", והמהדרים מוסיפים "רחוב המלך קינג ג'ורג' סטריט"
  • קושי לבטא את העיצורים ז'סש אם הם סמוכים מדי: "בתל אביב יש רחוב ששמו אוסישקין, אבל בדרכו לירושלים, במעלה הקסטל כנראה, הוא שינה את שמו לאושיסקין. בתל אביב בנו את "לונדון מיניסטור" ובו פסאז', לעומת זאת בירושלים לא הצליחו לבנות פסאז' אז בנו פשאז. כשבתל אביב אפסנו את הנעלים מזאמש בבוידם, בירושלים יצאו עם אופנה חדשה – נעלי ז'אמס. בתי עינוגים בהם מקבלים טיפול מסאז' בתל אביב, לא מוכרים בירושלים, כי שם הבנות עושות משאז." (בסממוצו)

    וקצת מירושלים של ימי המנדט

    אלאמבוּלי (מערבית: אלאמבוליק – בהגייה הערבית העירונית הקו"ף לא נהגית) – ("דודס"). משחק הדומה לקריקט אבל עם תחנות כמו של בייסבול. מקפיצים כפיס עץ מחודד משני הקצוות ובעודו באויר מכים על אחד מחודיו בקרש עץ. לכל משתתף יש שלוש מכות ברצף: בראשונה אומרים "אלאם", בשניה "סאלאם" ובמכה השלישית "פאצ'קה". המשחק נקרא לפעמים גם אָלֶם-סאלם-פאצ'קה (או: פטיצ'קה).

    אָרֶץ – ("קלאס") מציירים בגיר על המדרכה, משליכים אבן חצץ או קליפה של ראש תפוז וקופצים לתוך ריבועים וחצאי מעגלים.
    בלורות (גם בנדורות – מערבית: עגבניות) – ("ג'וּלוֹת").
    דג מלוח – עניבה. ביטוי שהשתמשו בו בני מעמד הפועלים כזילזול באלו שלבושים פראנז'י (ע"ע)
    הולד ("הנדס-אפ").חבורת הילדים מתפזרת לכל עבר ומסתתרת, מלבד ילד אחד שנותר מסתובב עם יד בצורת אקדח ומחפש את המתחבאים. כשהוא פוגש את אחד הילדים, עליו לכוון אליו את האקדח ולצעוק "הולד", לפני שהשני מקדים אותו. המפסיד בדו־קרב הוא זה שממשיך לחפש.
    חאמלה-מאלאן – תרמילי חימצה (חומוס) ירוקים באסופה שדומה לאסופה של פטרוזילה. את שיחי החאמלה מלאן היו קולים על גחלים ומוכרים ברחוב. אחרי שגמרו לשלוף ולאכול את זרעי החימצה המתוקים, אפשר היה לטאטא את המדרכה באסופה הזו שיעילה כמעט כמו מטאטא יד קטנטן מקש.
    טרפצ'קה – חובט שטיחים.
    עונג – אבקה מתוקה עשויה מחומוס טחון ואבקת סוכר. היו מוכרים אותה בתוך שפופרת מפיסת עיתון מגולל בצורת חרוט, חותכים את השפיץ ומכניסים לפה כמות קטנה של אבקה בכל "מציצה".
    פראנז'י – ביטוי ירושלמי שמלגלג על לבוש אלגנטי, מהמילה "צרפתי".
    תֶּסֶס – משקה תוסס ומתוק שהיה נמכר בקיוסקים או כאבקה שיש לערבב בכוס מים או בכוס סודה.
    *תודה ליעקב ינץ (מינצברג)

    *יעקב יהושע, ילדות בירושלים הישנה. ראו גם בסרטון הבא את משאבת המים על הר הבית .


  • כל הזכויות שמורות © אתר השפה העברית / רוני הפנר 2004–2014