המילה חימר מציינת היום את האדמה הרכה שממנה מפסלים כלים. אבל זהו שימוש חדש במילה. בתנ"ך, המילה חימר פירושה היה אספלט או זפת – נוזל צמיג המופק מחומרים אורגניים. וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת (שמות ב ג).

בתנ"ך קראו לאדמה הרכה שממנה עושים כלים בשם חומר, כמו בצרוף: בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים (שמות א יד).
חומר הוא כינוי לסוג האדמה הדביקה והאטומה למים המכילה קאולין ומתאימה ליצירת כלים ופסלים (באנגלית: clay).

הביטוי כחומר ביד היוצר מתאר היום בהשאלה מישהו נוח להשפעה, המעוצב לפי רצונו של אדם אחר. במקור זהו ביטוי תנ"כי, המתייחס לחומר כפשוטו: וָאֵרֵד, בֵּית הַיּוֹצֵר; וְהִנֵּה-הוּא עֹשֶׂה מְלָאכָה, עַל-הָאָבְנָיִם. וְנִשְׁחַת הַכְּלִי, אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה בַּחֹמֶר--בְּיַד הַיּוֹצֵר (ירמיהו יח ג-ד)