השפה העברית
נמוֹך או נמוּך?
כל הזכויות שמורות ©
לדף הקודם | לדף הבא
לפרשת בהר סיני (במדבר כה - כו)

ידוע שלאסקימואים מילים רבות המתארות את השלג לסוגיו השונים, ושלערבים מילים רבות הקשורות בגמל ובאביזריו. מריבוי השמות שניתנו במקרא לעני, ניתן אולי ללמוד כי היטב נתקיימה בנו במשך הדורות ההבטחה "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ".

מדרש רבה לפרשתנו מביא: "שמונה שמות נקראו לעני: עני, אביון, מסכן, רש, דל, דך, מך, חלך" (ובמקורות מקבילים מצטרף לרשימה גם "נכה רוח", ו"איש תככים", על פי הפסוק במשלי: "רש ואיש תככים נפגשו, מאיר עיני שניהם ה'"; אמנם, הפשט שם לכאורה מורה שמדובר בעשיר – ראה משלי כב, ב).

המדרש מבאר את השמות השונים שניתנו לעני: "אביון – שמתאב לכל... דך – מדוכדך, מך – שהוא מך לפני כל, עשוי כאסקופה התחתונה". המך אם כן הוא הנמוך שבכולם, כמשקוף התחתון, שהכל דורסים ודורכים עליו.

המך הוא הנמוך ביותר גם ביחס לשאר העניים שנמנו עמו במדרש: כל השמות שנזכרו מופיעים במקרא כשם נרדף לעני, מלבד המך. בפרשתנו אמנם מופיע הפסוק "וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ" לגבי מי שירד מנכסיו עד שנאלץ להימכר לגר, אך רק כצורת פועַל ולא כתואר. ייתכן שהמדרש המונה את המך יחד עם שבעת הקבצנים נסמך על הופעתו בספר בן סירא, למשל בפסוק: "תן לטוב ומנע מרע, הקיר מך ואל תתן לזד" (כידוע, לא נמנעו חז"ל מלצטט את ספר בן סירא, ולעיתים אף ייחסוהו בין הכתובים שבמקרא).


השורש מו"ך, שממנו נגזר המך, מופיע במקרא רק בפרשתנו. מעניין להיווכח שמילה בסיסית בעברית שלנו, שגזורה גם היא מאותו השורש – שם התואר נמוך - כלל אינה בתנ"ך. ההפך הקבוע לגבוה במקרא הוא שפל, הן בפועל והן בתואר. כך למשל בנבואת הנחמה ביחזקאל: וְיָדְעוּ כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה כִּי אֲנִי ה' הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹהַּ, הִגְבַּהְתִּי עֵץ שָׁפָל (יחזקאל יז). התואר נמוך התחדש בלשון חכמים, בהשפעת הארמית (התרגום הקבוע באונקלוס למילה שפל הוא מַכִּיך, וכך לדוגמא בזמר "י-ה רבון": "מָכֵך רְמַיָּא וְזָקֵף כְּפִיפִין", היינו: משפיל גאים וזוקף כפופים).

העובדה שהמילה נמוך לא נמצאת במקרא גרמה לכך שניטש ויכוח בימי תחיית העברית בעניין הגיית המילה. אליעזר בן יהודה מנקד במילונו: נָמוֹך. ונימוקו עמו: מדובר בבניין נפעל של השורש מו"ך, וכשם שאומרים נָסוֹג או נָבוֹך (וכך במקרא), כך יש לומר נָמוֹך. נחלקו עליו חבריו של בן יהודה, וטענו שיש לקבל את ההגייה המקובלת נָמוּך, שכן אף שמקור המילה בשורש מו"ך, השימוש הרווח בצורת הנפעל נָמוֹך בלשון חכמים הביא ליצירת שורש חדש (תנייני), נמ"ך, ומעתה ניתן לומר נָמוּך כשם שאומרים שָׁבוּר או מָעוּך.

ואמנם, בלשון חז"ל משתמשים בדרך כלל בשורש מו"ך, אך נמצאו גם מקרים בודדים של שימוש בצורה "הנמיך" (כלומר, בשורש נמ"ך בבניין הפעיל), כמקובל בלשוננו היום. בתוספתא במסכת נזיר מובא המעשה על שמעון הצדיק, שפגש בנזיר שבא מן הדרום, "יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו תלתלים", וסיפר ר' שמעון: "...המכתי את ראשו ונשקתיו, ואמרתי: בני, כמותך ירבו עושי רצון מקום בישראל". מאידך, מובא בספרי לגבי הענן שפילס לפני ישראל את דרכם במדבר: "הגבוה מנמיכו והנמוך מגביהו, ומכה את הנחשים ואת העקרבים...".

המחלוקת - נמוּך או נמוֹך – המשיכה להתקיים על אש נמוכה כעשרות שנים. כך למשל, בקובץ מונחי הספורט שפִּרסם ועד הלשון ב-1937 קבע הוועד את המונחים "זחילה גבוהה" ו"זחילה נְמוֹכָה", בעוד בוועדה למונחי האלקטרוניקה, שנה לאחר מכן, נקבע המונח "תדירות נמוּכָה". בשנת 1946, בוועדה למונחי הטכניקה, הוחלט שיש לומר "לחץ נמוֹך", ואילו בשנת 1955, בוועדה שישבה על מדוכת מונחי המוסיקה, נקבע שיש לומר "צליל נמוּך". מאז, על כל פנים, ניתן לשמוע את הצורה נָמוֹך בתדירות נמוכה למדי, אם בכלל.


*המאמר התפרסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, במסגרת טור העוסק במילה מפרשת השבוע.
ליצירת קשר עם המחבר: yetsion@gmail.com.




© כל הזכויות שמורות