השפה העברית
גלגולי גורל
כל הזכויות שמורות ©
לדף הקודם | לדף הבא
לפרשת פנחס (במדבר כה - ל)
אַךְ-בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת-הָאָרֶץ (במדבר כו נה)

כשם שילד הצועד את צעדיו הראשונים בעולם הדיבור קורא קודם כל בשמם של החפצים והעצמים שהוא פוגש ורק לאחר מכן בשמן של הַפעולות למיניהן ושאר עניינים מופשטים – כך אף בלשון עצמה. ההנחה המקובלת היא שהמילים ניתנו בראשיתן לעצמים הקרובים לאדם, ורק בשלב מאוחר יותר התרחבה משמעותן וכללה פעולות ותחומים רחבים יותר.

כלל זה נכון ככל הנראה אף למילה שלפנינו – הגורל. בערבית ג'רל פירושו אבן קטנה, או אבנים קטנות, ובלשנים רבים סבורים שזהו מקורה הקדום של המילה גורל. כיוון שהגורל רגיל היה להיעשות באמצעות אבנים קטנות – נקרא הוא בשמן, ושמן נותר עמו אף שהדרך לעשותו התרחקה מרחק רב מאז תקופת האבן.

דוגמאות עכשוויות לתופעה דומה, שבה דבר מה נקרא על שום החומר שמנו הוכן, אף לאחר שזה התחלף: העיפרון, שנקרא כך בשל העופרת ששימשה בעבר כחומר כתיבה, וכמובן הכסף, שנקרא כך אף כשהוא עשוי מנייר.


הגורלות הראשונים הנזכרים במקרא הם אלו הניתנים על שני השעירים בעבודת יום הכיפורים (ויקרא ט"ז), ככתוב: "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת, גּוֹרָל אֶחָד לה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל". אף שם, פשט הלשון מעיד שהגורל הריהו עצם כלשהו שהונח על גב השעירים באופן ממשי, וכפי שכתוב בהמשך: "הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה'". כך ניתן גם להבין את הפועל "להפיל" המתלווה רבות לגורל (לצד "לירות", "להשליך" ועוד): דרך רגילה להגריל גורלות הייתה באמצעות השלכה והפלה של אבנים (או של כפיסי עץ וכדומה) שהיו מסומנות בסימנים שונים. דרך משל, מסובב היה מפיל-הגורל כלי שבתוכו האבנים הקטנות המסומנות, ולפי סדר יציאת האבנים נקבעו תוצאות הגורל. הביטוי "נפל הפור", יסודו אם כן בהפלה ממשית של הפור, הוא הגורל בשפתו של המן הרשע.

גורל הצדיקים

בפרשתנו מובא הציווי לחלק את הארץ לנחלות-השבטים על פי גורל: "אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת-הָאָרֶץ: לִשְׁמוֹת מַטּוֹת-אֲבֹתָם יִנְחָלוּ". הגורל כאן כבר אינו החפץ המשמש להטלת הגורל, אלא כינוי למעשה-ההגרלה עצמו. בפרשה שתיקרא בשבת הבאה נפגוש התרחבות נוספת של מושג הגורל – ראשי האבות למשפחת בני גלעד חוששים לצמצום שטח נחלתם כתוצאה מנישואי בנות צלפחד, ופונים למשה: "וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים, וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ... וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ". רואים אנו שהגורל אינו רק מעשה-החלוקה – אלא גם החלק והנחלה שעלו בגורל.

במשמע זה פוגשים אנו אף בדברי בני יוסף ליהושע בשעת יישומה של חלוקת הארץ: "וַיְדַבְּרוּ בְּנֵי יוֹסֵף אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: מַדּוּעַ נָתַתָּה לִּי נַחֲלָה, גּוֹרָל אֶחָד וְחֶבֶל אֶחָד, וַאֲנִי עַם רָב, עַד אֲשֶׁר עַד כֹּה בֵּרְכַנִי ה'?" – הגורל כאן הוא שם נרדף לנחלה (כשם שהמילה חבל התרחבה במשמעותה מחבל-המדידה שבאמצעותו מודדים את הנחלה לכינוי השטח עצמו).

השלב הבא בתהליך המִשְׁמוּעַ של הגורל הוא הפיכתו לכינוי כללי לחלקו של אדם בעולמו. בתהילים (קכ"ה) נאמר למשל: "לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים", וגורל הצדיקים הוא מנת חלקם בחייהם.

למעמד מיוחד זוכה הגורל בכתביהם של בני קומראן. על פי השקפת עולמם, כפי שזו עולה בפנינו מכתביהם הגנוזים, נחלקים בני האדם לשני גורלות – גורל אל וגורל בליעל. לא נאריך כאן בניתוח גישתם, ונסתפק בציטוט מפתיחת מגילת "סרך היחד", המשקף בחדות את החלוקה הנזכרת:
"וכול הבאים בסרך היחד יעבורו בברית לפני אל לעשות ככול אשר צוה ולא לשוב מאחרו... והכוהנים מברכים את כול אנשי גורל אל ההולכים תמים בכל דרכיו ואומרים: 'יברככה בכול טוב וישמורכה מכול רע, ויאר לבך בשכל חיים, ויחונך בדעת עולמים, וישא פני חסדיו לך לשלום עולמים' [ברכה זו מבוססת כמובן על ברכת הכוהנים שבתורה]. והלויים מקללים את כול אנשי גורל בליעל וענו ואמרו: 'ארור אתה בכול מעשי רשע אשמתך. יתנך אל זעוה ביד כול נוקמי נקם ויפקוד אחריך כלה ביד כל משלמי גמולים'" [ועוד כהנה וכהנה קללות ומטרות זעם].

זיופים בהצבעה

בלשון חז"ל הגורל מפנה את מקומו לפַּיִס. המשנה במסכת יומא מוסרת את סדר העבודה שנהג במקדש מדי יום, וכלל "ארבעה פייסות" שנועדו לקבוע מי יזכה בעבודות הקודש. מקורה של המילה פיס הוא כנראה כמו הגורל: כינוי לאבן קטנה, שבאמצעותה היו עורכים גורלות בעולם העתיק.

בתלמוד במסכת שבת מובא: "אמר רב פפא: האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי – חייב שתים: אחת משום תולש ואחת משום מפרק" [= הזורק אבן לדקל והשיר תמרים – עובר שתי עבירות]. פיסא היא אבן או רגב עפר, ולפיכך ההנחה היא שהפיס נתכנה בשם זה בשל השימוש באבנים אלו, כגורל המקראי (ויש שקישרו את הפיס גם לפסיפס, אבן קטנה ביוונית).

הפיס שבמקדש, על כל פנים, לא התנהל באמצעות אבנים או חפצים אחרים, אלא באמצעות הצבעה – הכהן העורך את הפיס היה בוחר מספר מסוים, מבקש מהכהנים המשתתפים לשלוף אצבע או שתיים, ומונה את אצבעותיהם. הכהן שבו שָׁלַם המניין היה הזוכה.

כך מובא בגמרא: "הממונה אומר להם 'הצביעו'; תנא: הוציאו אצבעותיכם למניין". זהו המקור לפועל הנפוץ "להצביע" שאנו משתמשים בו כיום – הן בכיתות בית הספר והן בעת בחירות. בבית הספר ההצבעה הינה ממשית, הרמת אצבע, ואילו במערכת הבחירות ההצבעה הינה היקש מהכרעות אחרות המתקבלות על ידי מניין האצבעות המורמות.

ואגב, אף בהצבעה זו שבמקדש כבר היו חששות לזיופים. כך מובא בתלמוד הירושלמי - "'הצביעו' – [היינו] 'הוציאו אצבע!'. הוציאו אחת, מונין לו. שתיים, מונין לו. שלוש, אין מונין לו את היתרה. ארבע, הממונה מכה אותו בפקיע ובטל הפיס. אין מוציאין אגודל במקדש מפני הרמאין".

חצי מילה / לוטו

המילה lot באנגלית חולקת גורל דומה למילה גורל בעברית. ה-lot במקורו היה כפיס עץ או חפץ אחר ששימש להטלת גורלות, וכמו בעברית – המילה lot עצמה הפכה גם לכינוי החלק שבו זוכים. ממקור זה הגיע משחק הלוטו (דרך האיטלקית), ומכאן התפתח אף הצירוף הרגיל באנגלית שמשמעותו "הרבה" – a lot of.


*המאמר התפרסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, במסגרת טור העוסק במילה מפרשת השבוע.
ליצירת קשר עם המחבר: yetsion@gmail.com.




© כל הזכויות שמורות