השפה העברית
הדודה והדוד
כל הזכויות שמורות ©
לדף הקודם | לדף הבא
לפרשות אחרי מות - קדושים (ויקרא טז - כ)

א', שהורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה בפגיעה בבנות אחות אשתו, ניסה לגייס כסנגורית את הלשון העברית. הוא טען שהחוק הקובע עונשים חומרים על פגיעה בבני משפחה מתייחס ל"דוד" או ל"דודה", אך בעברית דוד הוא רק אח ישיר של האב או האם, ולא מי שנשוי להם.

הסוגיה הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון בשנת תשס"ד, והשופט אליהו מצא הוציא מתחת ידו פסק דין מלומד העוסק בשאלה. לאחר עיון בחמישה מילונים שונים דחה השופט בנחרצות את טענת הנאשם, וקבע כי "הן על-פי מובנו השורשי העתיק של 'דוד' והן על-פי מובנו הלשוני השגור והמקובל בזמננו, נחשב המערער כדודן של אחייניות אשתו". בין השאר נסמך השופט מצא על הפסוק המפורש בפרשת העריות באחרי-מות: "עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה, אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִוא", ומסיק שכשם שמכנה התורה את אשת הדוד כדודה, כך ייעשה אף עם בעל הדודה, ודוד ייקרא לו.

הטענה הלשונית שטען הנאשם היתה אמנם קלושה, אך במקרה זה היתה באמתחתו טענה נכבדה יותר. כאמור, הנאשם היה בעלה של אחות אִמן של הילדות. ברם, דוד בכל המקרא כולו הוא תמיד אחי האב, ודודה היא אחות האב או אשת אחי האב. מעולם לא מדובר באחים של האם. כך מלמד גם התרגום הקבוע באונקלוס לדוֹד: אַחְבוֹהִי, או אח אבוהי (ראה במדבר לו, יא).

בערבית עד היום ישנה הפרדה ברורה בין הדוד מצד האב ("עַם"), שלו מעמד חשוב בחמולה, לבין אחִי האם ("ח'אל"). פועל ערבי ששאלתי אותו על ההבדל בין השניים ענה לי: "זה לגמרי שונה. קח למשל דוגמא, סתם דוגמא – אם אני רב עם מישהו, ה'עַם' או ה'בן עם' (בן דוד) יבוא מיד לעזור לי. לעומת זאת אם ה'בן ח'אל' יבוא – יגידו לו 'מה אתה קשור, אל תתערב'". גם במקרא הדודים (או בני הדודים) נזכרים בדרך כלל כבעלי תפקיד משפחתי, כגואלים או כיורשים. כך לדוגמא בפרשת בהר, בעניין בן משפחה הנמכר לעבד – "אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ, אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ"; כך בירמיהו, שבא אליו חנמאל בן דודו ומציע לו לקנות את השדה בענתות, "כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה" (פרק לב), וכך באסתר, שלקחהּ מרדכי דודהּ לו לבת לאחר מות הוריה.

אף בלשון חז"ל, ככלל, הדוד והדודה שייכים למשפחת האב. מצאתי מקום בודד שבו מכונה אחי האם דוֹד, אך לא בין בני ישראל: "אונקלוס הגר בן אחותו של אדריאנוס היה. ביקש להתגייר והיה מתיירא מן אדריינוס דודו..." (מדרש תנחומא משפטים, ה) - ואולי יש כאן השפעה של השפה הלטינית, שבה נקרא אחי האם במילה avunculus - ה'אמא' של uncle שבלשונות אירופה.


אם הדוֹד במקרא הוא תמיד אח האב, האם התייחד שם גם לאחי האם? לפי דעת מספר פרשנים, התשובה היא חיובית. בנבואת פורענות בעמוס ו' נאמר: "וּנְשָׂאוֹ דּוֹדוֹ וּמְסָרְפוֹ לְהוֹצִיא עֲצָמִים מִן הַבַּיִת". ראב"ע מביא את פירוש ר' יהודה בן קורייש, לפיו המילה היחידאית "מסרף" פירושה אחי האם (ומוסיף אבן-עזרא: "וזאת הסברא בלא ראיה"). גם רד"ק מביא פירוש זה, ואף כותב כך בספר השורשים שלו [1].

המילה מסרף (ואף אחותו, המְּסָרֶפֶת) נקלטה בלשון הקראים, והיא מופיעה לעתים בכתביהם של חכמי צפון אפריקה. כך למשל כותב הרשב"ש, בנו של התשב"ץ (אלג'יר, המאה ה-15): "ומה שאמרת כי אדוני אבי מורי הרב לא נשא פני מְסָרְפִי הר' שלמה, כך מידת הדין נותנת שלא לישא פנים בדין...". אף בעיראק, במאה ה-19, כותב בעל ה'בן איש חי': "... ובזמן השדוכין... היו שם עזרא אחי אב הבחור ושני מסָרְפֵי הבחור..." (אף שבמקום אחר הוא מסתייג מהמילה מסרף, ומציין שמנהג העולם הוא לכנות גם את אח האם בשם דוד).

נראה שבמקומות שבהם חיו היהודים בסביבה דוברת ערבית שרד המסרף, שכן התבקשה הפרדה מילולית בין אחי האב לאחי האם, מה שאין כן בארצות אירופה – שם זכו לשם דודים אחֵי ההורים משני הצדדים.

[1] ואולם המילון המדעי סבור שמסרף פירושו משרף (מלשון שרפה), בחילוף ש' שמאלית וס'.


*המאמר התפרסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, במסגרת טור העוסק במילה מפרשת השבוע.
ליצירת קשר עם המחבר: yetsion@gmail.com.




© כל הזכויות שמורות