בני ישראל המתרפקים על חיי השפע במצרים מזכירים חמישה מיני ירקות שהיו רגילים לאכלם – קישואים, אבטיחים, חציר, בצלים ושומים. כל מיני הירק מופיעים אך כאן במקרא (ומסתבר שהחציר המוזכר כאן אינו העשב למאכל הבהמה, המוזכר במקומות נוספים).

האבטיח, הבצל והשום מוזכרים לרוב בלשון חז"ל, ונראה ששמרו על שמם מתקופת ישראל במדבר ועד ימינו, מימי דגל מחנה יהודה ועד שוק מחנה יהודה.

לא כך עלה בגורלו של הקישוא. במשנה במסכת בבא מציעא, בפרק העוסק בתנאי העבודה של פועלים שכירים, למדנו: "אוכל פועל קישות אפילו בדינר וכותבת אפילו בדינר... אבל מלמדין את האדם שלא יהא רועבתן". כלומר, מותר לפועל העובד במקשָׁה (שדה קישואים) לאכול תוך כדי עבודתו. ההיתר לפועל לאכול הינו תוך כדי העבודה, בתחומי השדה, ולפיכך יש ללמוד שהקישוא הינו ירק הנאכל חי (כיתר הירקות שנזכרו בפסוק לעיל).

ואמנם, נראה שבמשך השנים נקראו בשם קישואים הירקות הנקראים בפינו כיום מלפפונים (או המין הקרוב אליהם, הקרוי פאקוס או מלפפון ערבי). נקפוץ מן המשנה כ-1,700 שנה קדימה, אל הסופר י"ד ברקוביץ הכותב לדוגמא בסיפור שהתפרסם בשנת תרס"ט (1909): "והיה אם תחשק נפשך בקישואים חמוצים – וקמת ופתחת את החבית הגדולה העומדת בפרוזדור".

כך היה עד לפני כ-100 שנים. בתקופת חידוש החקלאות בארץ חל מהפך בגינה, והשם קישוא ניתן לקישוא שלנו (כּוּסָה בערבית), והמלפפון נעשה מלפפון.

זה המלפפון מאין בא? מדובר במילה יוונית, המופיעה במקורותינו בתרגומים הארמיים ובמשניות. כמקובל ביוונית, יש כאן הכלאה של שתי מילים מקוריות: מֶלוֹ הוא תפוח, פֶּפּוֹן הוא אבטיח, וביחד: מלפפון - כלומר, אבטיח צהוב, ובלשוננו: מלון. ב"תרגום יונתן" לפסוק שבו פתחנו מתורגמות המילים "ואת האבטיחים" - "וית מלפפוניא", ובתלמוד הירושלמי אף מובאת הדרכה בוטנית הנסמכת על היוונית: "ר' יודה אומר: אדם נוטל מעה אחת (גרעין) מפיטמה של אבטיח ומעה אחת מפיטמא של תפוח ונותנן בתוך גומא אחת, והן נתאחין ונעשין כלאים. לפום כן צווחין ליה בלישנא יונא – מולפפון (= לפיכך קוראין לו בלשון יווני מלפפון; הלכות כלאיים, פ"א ה"ב)".

במקום אחר בתלמוד הירושלמי מספר ר' יוחנן שזכור לו שהיה רכוב על כתפי סבו ושמע את קולו של ר' שמעון בן אלעזר המבדיל בין גרעיני המלפפון לגרעיני האבטיח לעניין הלכות שבת. הגמרא מסבירה את ההבדל בכך שגרעיני המלפפון משמשים לאכילה, בעוד גרעיני האבטיח נועדים לזריעה (ואין לתמוה על אכילת גרעיני המלון, המקובלת בלא מעט מקומות).

נסו לבקש מהירקן

על סמך מקורות אלו ועוד, נחלץ ועד הלשון בשנות ה-30 להחזיר את הקישוא והמלפפון למקומם הראוי להם. במילון למונחי המטבח שפורסם בשנת תרצ"ח נקבע שה-cucumber הוא קישוא ולא מלפפון, "וכל המשתמש בשם זה לצמח זה אינו אלא טועה". בשנת תש"ד נדרש לעניין גם זאב בן חיים, מזכיר ועד הלשון דאז, וקבע: "אין להירתע מפני עקירת שימוש לשון, אמנם נפוץ מאוד אך צעיר ימים ומשובש, כדי להעמיד את המילה העברית המקורית על חזקתה. נחוצים לכך הרצון וההתמדה, ובידי בית הספר להועיל לכך". ברם, הדברים נשארו מונחים במילונים ולא הגיעו עד למטבח. כעשרים שנה מאוחר יותר סיפר פרופ' שמואל ייבין ז"ל במליאת האקדמיה ללשון העברית: "קבענו והחלטנו להחזיר עטרה ליושנה, אך מה הועלנו? אפילו בני ביתי, המנסים לדייק בלשונם, לועגים לי כל שעה שמעלים מלון על השולחן, 'שאנו אוכלים מלפפונים'... אינני מתפעל מן הלעג, אבל נסו לבקש קישואים מן הירקן ותראו מה תקבלו".

מהו ההסבר לסלט שנוצר בין שמות הירקות? החקלאי והבוטניקאי ברוך צ'יזיק (1884-1955) סבר ששם את האצבע על רגע החילוף. במאמר שפרסם ב'לשוננו' בשנת תש"ג כותב צ'יזיק ש"אחד מבני היישוב הישן בפתח תקוה, שמואל כהן ליפשיץ, הוציא לאור בשנת תרע"ב (1912) חוברת קטנה לגידול ירקות בא"י", ובה נקבעו שמות הקישוא והמלפפון כפי שהם כיום. "ליפשיץ", כותב צ'יזיק, "לא היה בקי בשמות הדלועים, והכניס שלא מדעת שגיאה שהשתרשה בלשון ההמון" (אגב, צ'יזיק מתייחס גם להצעת הגידול שהובאה לעיל מן הירושלמי במסכת כלאיים, וקובע: "אין שום סתירה בדברי ר' יודן לאור המדע בימינו אנו").

לסיום, נציין שיש שרצו להגן על מנהג ישראל, ונסמכו על הרמב"ם שבפירוש המשניות מביא מספר פעמים שהמלפפון הוא "אלח'יאר" – כשם המלפפון בפי הערבים בימינו. ברם, מתברר שגם על הח'יאר עברו גלגולים שונים – כך שבהחלט ייתכן שהרמב"ם התכוון למלון ולא למלפפון (ראה על זאת ועוד במאמרו של ראובן סיוון "מחיי המילים", לשוננו לעם כ"ח).