יידוע של צירוף סמיכות

יש בעברית מספר מקרי קצה הגורמים לעתים לבעיות:

א) ביידוע של מספרים בין אחת עשרה לתשע עשרה נהוג בעברית מודרנית להקדים את ה' הידיעה לצירוף הסמיכות: הלילה השנים עשר, הכבש השישה עשר. לעומת זאת במקרא: וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט, וְהוּא חֹרֵשׁ, שְׁנֵים-עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו, וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר (מלכים א יט יט).

ב) כאשר הסומך הוא שם פרטי, בדרך כלל אין ליידע אותו, ולכן לכאורה אין אפשרות ליידע צירופי סמיכות שבהם הסומך הוא שם פרטי. בספרות הרבנית נהוג ליידע צירופים כאלה בראשם, כגון ה"מגילת אסתר". אולי יש לזה גם דוגמה תנ"כית: הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ עַל-הַמֶּלֶךְ בָּבֶל (מלכים ב כה יא). היום מיידעים לעיתים צירופים כאלה בראשם, כגון ה"מגן דוד" וברבים ה"מגיני דוד", אבל מבחינה דקדוקית נכון יותר ליידע אותם כמו צירופי סמיכות רגילים: "מגן הדוד", "תרנגול ההודו". כאשר מדובר בשמות לועזיים, הזיהוי של הסומך כשם פרטי רופף יותר ולרוב נהוג ליידע אותם: "מונה הגייגר", "מחלת הפרקינסון" וכיו"ב.

ג) בצירופים כבולים מסויימים, שתי המילים בצירוף הסמיכות יוצרות מעין "יחידה לשונית" אחת שאין להפרידה. במקרה זה, הנטייה היא ליידע אותה בתחילתה. תופעה זו מצויה במיוחד בספרות הרבנית בהתייחסות לשמות ספרים או לשמות רבנים כגון: ה"צמח צדק", ה"שולחן ערוך", ה"מורה נבוכים" ועוד.

ד) לעיתים, בעיקר בשפת הדיבור, נתקלים ביידוע של צירופי סמיכות בתחילתם: הבצפר במקום בית הספר, היומולדת במקום יום ההולדת וכו'. שגיאה זו אפשר להסביר (אך לא להצדיק) בכך שבלשון הדיבור המשפטים נבנים לרוב בהדרגה ואינם מתוכננים מראש. מכיוון שהיידוע בעברית קודם בדרך כלל לשם, הרי שסדר הדיבור הטבעי הוא לומר קודם את ה' הידיעה ואחר כך לומר את השם. אלא שאם השם הוא צירוף סמיכות, היידוע הנוצר בדרך זו הוא שגוי.