השפה העברית - השנה העברית

בְּתִשְׁרֵי נָתַן הַדֶּקֶל / פְּרִי שָׁחוּם נֶחְמָד (מתוך "שנים עשר ירחים", נעמי שמר

)

על הלוח העברי שהיה בשימוש עד לגלות בבל ידוע לנו היום מעט מאד. מהמקרא אנו יודעים שהשנה העברית היתה שנת ירח בת שנים עשר ירחים (חודשים), אשר נספרו החל מחודש האביב (ניסן של ימינו) ועד חודש אדר. בשנה מעוברת נוסף חודש נוסף אחרי אדר (החודש האחרון).

החודש העברי התחיל עם מולד הירח, שבו הירח כאילו "נולד": הוא נראה כמו חרמש דק מאוד. עד אמצע החודש הוא הולך ומתמלא, ואז, בדיוק באמצע החודש (העברי) הוא נראה בשלמותו. מאמצע החודש ועד סופו הירח הולך ופוחת: מעיגול מלא הוא הולך וקָטֵן עד שהוא נעשה חרמש דק מאוד, עד שבסוף החודש הוא נעלם ואז "נולד" שוב מחדש.

בחצי הראשון של החודש, כאשר הירח מתמלא, צורתו היא צורת סהר עגול שפתחו כלפי שמאל. בחצי השני של החודש, הירח פוחת, ואז צורתו היא סהר הפוך שפתחו פונה לימין (כך בחצי הכדור הצפוני).
אפשר לזכור את השינויים בכוון הירח באופן הבא:

בחצי הראשון של החודש הירח "זורח", כמו באות ז' הנכתבת בכתב יד, עגולה בצד ימין ופתוחה לשמאל.
בחצי השני של החודש הירח "גורע" (פוחת), כמו האות ג' הפתוחה מימין ועגולה משמאל.

שתי שיטות היו נהוגות בזמן המקרא למניית החודשים:

על פי מספרם הסידורי: "בחודש הראשון" (שמות מ יז), "בחודש החמישי" (ירמיהו א ג) וכו'.
על פי שמם העברי: יֶרַח איתנים (תשרי), ירח בול (חשון), ירח זיו (אייר).
בתנ"ך מופיעים רק שלושת השמות האלו מתוך השנים-עשר.

בחפירות שנערכו בעיר הקדומה גזר התגלה לוח שנה מימי שלמה המלך (המאה העשירית לפנה"ס) ובו כמה שמות נוספים: ירחי אסיף, ירחי זרע, ירחי לקש, ירח עצד פשתה, ירח קציר שעורים, ירח קציר כל, ירחי זמר, ירח קיץ. לא ידוע לנו האם אלה הם שמות חודשים לפי הספירה העברית. יתכן למשל, שהמילה ירחי (ירחו) היא כינוי לתקופה של חודשיים, למשל חודשי אסיף, חודשי זריעה וכו'.

כבר בלוח העברי הקדום נקבעה תחילת השנה בראשית החודש השביעי (הוא חודש תשרי שלנו): בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן--זִכְרוֹן תְּרוּעָה (ויקרא כג כד). במסכת ראש השנה שבתלמוד יש התייחסות לארבעה ראשי שנה:

באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים;
באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה;
באחד בתשרי ראש השנה לשנים לשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות;
באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים - בחמישה עשר בו.

את השנה הקדומה חילקו לארבעה חלקים שווים בני שלושה חודשים, שנקראו תקופות: תקופת ניסן (שהתחילה באחד בניסן), תקופת תמוז, תקופת תשרי ותקופת טבת. התקופות נקבעו בהתאם לתאריכים הקריטיים באורכי היום והלילה: "באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי – היום והלילה שווים" (ירושלמי, ברכות א א). נוהג זה תאם את לוח השנה של העולם העתיק, שנבנה גם הוא על פי אורכי היום והלילה: התאריכים 21 במרץ, 21 ביוני, 23 בספטמבר ו-21 בדצמבר, שבהם אורך היום משתווה ללילה או שהיום הוא הקצר ביותר (או הארוך ביותר), היו בכל העולם הקדום ימי חג ופחד מהאלים.

בבבל העתיקה (וכן גם במצרים ובהודו) היו הידע האסטרונומי ושיטות החישוב הכרונולוגיות מתקדמים מאוד לעומת הידע בארץ ישראל, וחישוב החודשים שם נעשה על פי השמש. גולי בבל שחזרו מהגלות בסוף המאה השישית לפני הספירה הביאו לארץ את הידע האסטרונומי הבבלי ואת שמות החודשים הבבליים-אכדיים. השימוש בשמות נוכריים אלו ביטל לחלוטין את הכינויים העבריים שנהגו קודם לגלות, ואלו לא חזרו עוד ללוח העברי, למעט בשירה ובספרות.

כך למשל, במגילת אסתר, שנכתבה לאחר שיבת ציון, נזכרים החודשים לפי סדרם בלוח הקדום, ובהתאמה גם לפי שמותיהם הבבליים: "...לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר..." (אסתר ג יג).

בשנת 359 לספירה קבע הלל בן רבי יהודה הנשיא את כללי לוח השנה העברי הנהוגים עד היום. עיקריו של הלוח שקבע הלל: שבע שנים מעוברות בכל מחזור של 19 שנים וכן נוסחה לקביעת ראש השנה (א' בתשרי) באופן שלא יחול לעולם בימים א', ד' או ו'. כללים אלו ביטלו את הצורך לקדש ראשי חודשים לפי ראיית הירח כפי שהיה נהוג עד אז.

הנה הסבר על מקור שמם של החודשים הבבליים-אכדיים:

שם	הסבר
תשרי	ב◄אכדית: תשריתו (tašrītu) = התחלה. חודש זה מוזכר בספר מלכים א (ח ב) בשם ירח איתנים. שם החודש הזה הוא היחיד מכל יתר השמות הבבליים, שנמצא גם באוגרית = ירח תשרת.
(מר-)חשון	באכדית: ירחו-שמנו (shaman), ארך-שמנו או ורחו-סמנו = החודש השמיני. בימינו חל שיבוש נוסף – הקידומת "מר" הושמטה והחודש נקרא בקיצור: חשוון. במקרא נקרא מרחשוון בשני שמות: החודש השמיני על פי מנין יציאת מצרים וכן ירח בול: וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי (מלכים א ו לח). הפרשנים מוצאים בשם "בול" רמז לצמחים שבלו בשדות או ביטוי לגשמים החזקים המתחילים בחודש זה כעין מבול.
כסלו	באכדית: כיסלימו (kislimu) = אולי משורש שפירושו: עבה, שמן (במשמעות של גשם כבד?). החודש מוזכר פעמיים בתנ"ך - בספר זכריה (ז א): "הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי, בְּכִסְלֵו". ובפתיחת ספר נחמיה (א א): "וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ כִּסְלֵו… וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה".
טבת	באכדית: טֶבִּיתוֹ (tabitu) = ששוקעים בו. כנראה הכוונה לבוץ שמצטבר בגשמים. חודש טבת נזכר במגילת אסתר: "וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ... בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת" (אסתר ב טז)
שבט	באכדית: שבטו (shabatu) - חודש הגשם המכה. מוזכר בספר זכריה (א ז): "בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ (=לַחֹדֶשׁ ה- 11) הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט…"
אדר	המילה האכדית היא אֲדָרוּ (adaru). ייתכן שפירושה הוא האפלולי (המעונן). החודש נזכר בשמו (ובמספרו) כמה פעמים במגילת אסתר, לדוגמה: "וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ (=בחודש ה- 12) הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר..." (אסתר ט א).
ניסן	באכדית: ניסנו (nisanu) = פירות ראשונים. החודש מוזכר בספר נחמיה (ב א), ובמגילת אסתר: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן... הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן" (ג ז). קרוי במקרא "חודש האביב"
אייר	באכדית: איארו (ayaru) = אור? מוזכר בתלמוד, מסכת ראש השנה. קרוי במקרא "ירח זיו": בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית יֻסַּד בֵּית ה'--בְּיֶרַח זִו (מלכים א ו לז).
סיון	באכדית: סיוואנו (siwanu) או סימנו = מועד קבוע. נזכר, במספרו (החודש השלישי) ובשמו, במגילת אסתר (ח ט): "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן… וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי…"
תמוז	באכדית: תמוז (*tammūz). תמוז הוא שמו של הָאֵל הבבלי תמוז, אֵל הפריון והפריחה, שעל פי אמונת הבבלים היה מת בתחילת כל קיץ, עם נבילת הצומח, ושב ומתחדש אחרי הגשמים. הָאֵל תמוז נזכר במקרא (יחזקאל ח יד): "וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתָּמוּז."
אב	באכדית: אבו (abu) = קנים. ייתכן שהשם מציין את הפעולה החקלאית של כריתת ה◄קנים שהייתה מקובלת במזרח הקדום בחודש זה. בלוח העברי חודש אב מסמל את החורבן הלאומי, ולכן נוהגים להוסיף לשם החודש מילת נחמה – "מנחם אב".
אלול	באכדית: אלולו (elulu). פירוש השם אינו ידוע. מוזכר בספר נחמיה – בשמו (אך לא במספרו): "וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל" (נחמיה ו טו).

על לוח השנה בספר "מועדים" של יהודה איזברג.
מידע נוסף באתר ויקיפדיה