![]() |
על הלוח העברי שהיה בשימוש עד לגלות בבל ידוע לנו היום מעט מאד. מהמקרא אנו יודעים שהשנה העברית היתה שנת ירח בת שנים עשר ירחים (חודשים), אשר נספרו החל מחודש האביב (ניסן של ימינו) ועד חודש אדר. בשנה מעוברת נוסף חודש נוסף אחרי אדר (החודש האחרון). החודש העברי התחיל עם מולד הירח, שבו הירח כאילו "נולד": הוא נראה כמו חרמש דק מאוד. עד אמצע החודש הוא הולך ומתמלא, ואז, בדיוק באמצע החודש (העברי) הוא נראה בשלמותו. מאמצע החודש ועד סופו הירח הולך ופוחת: מעיגול מלא הוא הולך וקָטֵן עד שהוא נעשה חרמש דק מאוד, עד שבסוף החודש הוא נעלם ואז "נולד" שוב מחדש.
בחצי הראשון של החודש, כאשר הירח מתמלא, צורתו היא צורת סהר עגול שפתחו כלפי שמאל.
בחצי השני של החודש, הירח פוחת, ואז צורתו היא סהר הפוך שפתחו פונה לימין (כך בחצי הכדור הצפוני).
אפשר לזכור את השינויים בכוון הירח באופן הבא:
שתי שיטות היו נהוגות בזמן המקרא למניית החודשים:
בחפירות שנערכו בעיר הקדומה גזר התגלה לוח שנה מימי שלמה המלך (המאה העשירית לפנה"ס) ובו כמה שמות נוספים: ירחי אסיף, ירחי זרע, ירחי לקש, ירח עצד פשתה, ירח קציר שעורים, ירח קציר כל, ירחי זמר, ירח קיץ. לא ידוע לנו האם אלה הם שמות חודשים לפי הספירה העברית. יתכן למשל, שהמילה ירחי (ירחו) היא כינוי לתקופה של חודשיים, למשל חודשי אסיף, חודשי זריעה וכו'. כבר בלוח העברי הקדום נקבעה תחילת השנה בראשית החודש השביעי (הוא חודש תשרי שלנו): בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן--זִכְרוֹן תְּרוּעָה (ויקרא כג כד). במסכת ראש השנה שבתלמוד יש התייחסות לארבעה ראשי שנה:
את השנה הקדומה חילקו לארבעה חלקים שווים בני שלושה חודשים, שנקראו תקופות: תקופת ניסן (שהתחילה באחד בניסן), תקופת תמוז, תקופת תשרי ותקופת טבת. התקופות נקבעו בהתאם לתאריכים הקריטיים באורכי היום והלילה: "באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי – היום והלילה שווים" (ירושלמי, ברכות א א). נוהג זה תאם את לוח השנה של העולם העתיק, שנבנה גם הוא על פי אורכי היום והלילה: התאריכים 21 במרץ, 21 ביוני, 23 בספטמבר ו-21 בדצמבר, שבהם אורך היום משתווה ללילה או שהיום הוא הקצר ביותר (או הארוך ביותר), היו בכל העולם הקדום ימי חג ופחד מהאלים. בבבל העתיקה (וכן גם במצרים ובהודו) היו הידע האסטרונומי ושיטות החישוב הכרונולוגיות מתקדמים מאוד לעומת הידע בארץ ישראל, וחישוב החודשים שם נעשה על פי השמש. גולי בבל שחזרו מהגלות בסוף המאה השישית לפני הספירה הביאו לארץ את הידע האסטרונומי הבבלי ואת שמות החודשים הבבליים-אכדיים. השימוש בשמות נוכריים אלו ביטל לחלוטין את הכינויים העבריים שנהגו קודם לגלות, ואלו לא חזרו עוד ללוח העברי, למעט בשירה ובספרות. כך למשל, במגילת אסתר, שנכתבה לאחר שיבת ציון, נזכרים החודשים לפי סדרם בלוח הקדום, ובהתאמה גם לפי שמותיהם הבבליים: "...לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר..." (אסתר ג יג). בשנת 359 לספירה קבע הלל בן רבי יהודה הנשיא את כללי לוח השנה העברי הנהוגים עד היום. עיקריו של הלוח שקבע הלל: שבע שנים מעוברות בכל מחזור של 19 שנים וכן נוסחה לקביעת ראש השנה (א' בתשרי) באופן שלא יחול לעולם בימים א', ד' או ו'. כללים אלו ביטלו את הצורך לקדש ראשי חודשים לפי ראיית הירח כפי שהיה נהוג עד אז. הנה הסבר על מקור שמם של החודשים הבבליים-אכדיים:
![]() הגייה | כתיב | צורה | אנשים | חיות | צומח ודומם | זמן ומקום | מגזרים | אטימולוגיה
דקדוק | ניקוד | יוצאי דופן | סגנון | פיסוק | היסטוריה | כתב | תהליכים | שירים כל הזכויות שמורות ©
רוני הפנר / אתר השפה העברית 2004–2025
|
|