|
השאלה פשוטה היא וגם ותיקה:
נמל ביחיד, ברבים נמלים – המשמעות ברורה, אבל איך הוגים
אז כך קובעת האקדמיה:
קביעה זו של משקל המילה נעשתה על ידי ועד הלשון בשנת תרפ"ח (1928), והיא נותרה במחלוקת במשך שנים רבות.
במיוחד התרעמו עליה משוררי התקופה, שכבר כתבו שירים וחרוזים עם המילה הקמוצה נָמָל.
אז הבנו את התשובה, זה ממש לא מסובך, ונתן אלתרמן, כתב על זה כך:
לְמִלְחֶמֶת הַקָּמָץ וְהַצֵּירֶה / נתן אלתרמן (מתוך רגעים א)
רַעַשׁ הַיּוֹם אָטַם אֶת פִּיו. חָדְלָה רִיצָה וּמְרוּצָה. בְּלַיְלָה שָׁקֵט, עַל חוֹף תֵּל-אָבִיב, שׁוֹכֵב הַנָּמָל בְּמֵים קְמוּצָה. שׁוֹכֵב, מְיַבֵּב: - מֵחַיַּי טוֹב מוֹתִי... אֵלִי, לְמִי אֲנִי עָמֵל? קִוִּיתִי לִהְיוֹת לְנָמָל אֲמִתִּי וְהִנֵּה מִתְגָּרִים בִּי: נָמֵל!.. אֶעֱבֹד בִּשְׁבִילְכֶם בְּסוּפָה מִשְׁתּוֹלֶלֶת, אֶלֶף טוֹנוֹת אֶשָּׂא לָכֶם, לֹא אֵעָצֵרָה! הַטִּילוּ עָלַי תַּפּוּחִים וָמֶלֶט, אַל תַּטִּילוּ עָלַי אֶת הַמֵּים בְּצֵירֶה! מֵעֹרֶף – גַּלִּים לִי, מֵאוֹת עַל מֵאוֹת. שַׂר הַיָּם בִּי תּוֹקֵעַ אֶת שְׁלָשׁ הַקִּלְשׁוֹן. מִפָּנִים – בְּמִטְעַן הוֹכָחוֹת מַדְמִיעוֹת מִסְתָּעֵר וַעַד הַלָּשׁוֹן! הִתְחַנַּנְתִּי: - הָהּ, וַעַד יָקָר, סַקֵּל אֶת כַּרְמֵי הָעִבְרִית, כֹּה לֶחָי, אַךְ שֵׁמוֹת שֶׁקָּרְמוּ כְּבָר עוֹר וּבָשָׂר, אֲסוּרִים כְּאֵבֶר מִן הַחַי! יִשָּׁלֵף נָא אִזְמֵל הַדִּקְדּוּק, אַל יָנוּחַ! יְקַלֵּף שִׁבּוּשִׁים מִדִּבּוּר וּמִשֶּׁלֶט! אַךְ מִדָּה יֵשׁ וּגְבוּל, כִּי מֵרֹב הַצִּחְצוּחַ הוֹפְכוֹת הַמִּלִּים לִפְעָמִים לְשֶׁלֶד! אָז הַוַּעַד עוֹנֶה וּדְבָרָיו כֹּה פְּשׁוּטִים: יִטְעַן לוֹ הָעָם, יִתְחַנֵּן... לְחִנָּם! אָנוּ, מֵעַב הֶעָנָן, מוֹשִׁיטִים אֶת "לְשׁוֹנֵנוּ לָעָם"! זֶה הַשִּׁיר הַקָּטָן רַעְיוֹן מְסַמֵּל וּמוֹדִיעַ: חֲבָל וַחֲבָל, עַבְדְּכֶם, בַּמִּלָּה הַקַּלִּירִית נָמֵל, אֵינֶנוּ מַרְגִּישׁ נָמָל! הגייה | כתיב | צורה | אנשים | חיות | צומח ודומם | זמן ומקום | מגזרים | אטימולוגיה
דקדוק | ניקוד | יוצאי דופן | סגנון | פיסוק | היסטוריה | כתב | תהליכים | שירים כל הזכויות שמורות ©
רוני הפנר / אתר השפה העברית 2004–2022
|
|