נדון ונידון

שתי הצורות נדון ונידון הן שקולות ולשתיהן אותו תפקיד דקדוקי - בינוני פועל של הפועל נָדוֹן (השורש דו"ן בבניין נפעל):

• הצורה נדון היא תנ"כית: וַיְהִי כָל-הָעָם נָדוֹן, בְּכָל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (שמואל ב יט י).
• הצורה נידון היא מלשון חכמים: "מפני שהוא נידון בנפשו" (משנה, ב"ק ג י); "אין הנידון דומה לראיה" (תוספתא, פסחים א ה).

היום מקובל להבחין בין שתי הצורות באופן הבא:

• נדון מתאר נושא או עניין שדנים בו (למשל, שורת "הנדון:" שמופיעה במכתבים).
• נידון מתייחס לבן אדם (כגון נידון למוות).