בכתיבה ספרותית מתייחסים לעיתים אל קבוצה של אנשים כאל אדם אחד. למשל: "לִבָּם של הבחורים פעם בעוז" במקום "לִבּוֹתיהם של הבחורים פעמו בעוז".

בדרך כלל, ההתייחסות כזו היא מקובלת ויפה, וכך נהוג גם בכתיבה התנ"כית. באופן זה ניתן ליצור קשר בין חברי הקבוצה:

• וַיָּקָם, כָּל-הָעָם, כְּאִישׁ אֶחָד, לֵאמֹר: לֹא נֵלֵךְ אִישׁ לְאָהֳלוֹ, וְלֹא נָסוּר אִישׁ לְבֵיתוֹ (שופטים כ ח)
• "אם גם ראשנו שח / ועצב סובבנו" (אורלנד-זעירא, "שיר שמח")
• "בוהק הסכין בעין החתולים" (נתן אלתרמן, "ליל קיץ")
• וכך מוצאים גם בצירופים כבולים רבים: כפו את רצונם, על אפם ועל חמתם, עמדו על אופיים, קפצו את ידם ועוד.

ניתן כמובן להתייחס לקבוצה גם כאל רבים. הנה דוגמה לשימוש מעורב בשתי הצורות (צפניה א, ט-יג):

• וּפָקַדְתִּי, עַל כָּל-הַדּוֹלֵג עַל-הַמִּפְתָּן--בַּיּוֹם הַהוּא: הַמְמַלְאִים בֵּית אֲדֹנֵיהֶם, חָמָס וּמִרְמָה ... וְהָיָה חֵילָם לִמְשִׁסָּה, וּבָתֵּיהֶם לִשְׁמָמָה

לשימוש בצורת היחיד יש יתרון נוסף: הוא מאפשר להבחין בין איברים (או תכונות) של פרט יחיד לבין איברים (או תכונות) המשותפים לכל חברי הקבוצה:

• החיילים אחזו בידם את כומתתם – אמנם לכל חייל שתי ידיים, אבל הכומתה היתה אחוזה ביד אחת.
• החיילים הגיעו בידיים עמוסות פרחים – במקרה זה נעשה שימוש בשתי הידיים.