כאשר אדם מזכיר כמה אנשים וביניהם גם את עצמו, מקובל להזכיר קודם כל את האחרים ורק בסוף את המילה "אני": "חדווה ואני", "אתם ואני". סדר זה של שמות הוא בעיקרו עניין של נימוס, והוא אומץ לעברית משפות זרות. מבחינה דקדוקית, שתי האפשרויות "אני ואתה" ו"אתה ואני" תקינות באותה המידה.

במקרא, מקובל דווקא סדר הפוך: המילה "אני" מופיעה במקרא תמיד בראש (וכך גם צורות אחרות של גוף ראשון: לי, בי, כמוני וכו'). למשל:

• מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ (שמות לז טז)
• כִּי לַה' אֱלֹהֵינוּ חָטָאנוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ (ירמיהו ג כה)

יש הגורסים שכך ראוי לנהוג גם היום¹.

עם זאת, יש לציין שמדובר בעניין סגנוני בלבד. ההקדמה של "אני" במקרא אינה נובעת מכללי העברית אלא היא חלק מסגנון הסיפור המקראי. בשימוש היום-יומי עדיף לדעתי להיות מנומסים ולהזכיר את המילה "אני" בסוף הרשימה. כמובן, אין לפסול גם את הקדמת המילה "אני", כאשר זה נחוץ על פי תוכן המשפט או סגנונו.

_____________
¹ ראו בעניין זה את דברי אליהוא שנון.