טפֵל – משני בחשיבותו, לוואי שנצמד לעיקר: "להבחין בין עיקר לטפל".

• גם הפועל נִטְפָּל הוא מאותו השורש ("אמא, מה הוא נטפל אלי?").
• וגם טפָל ("טפלו עליו אשמת שוא").

לעומת זאת, תפל הוא חסר טעם (וחסר מלח): "אוכל תפל", "התפלת מים".
מאיוב (ו ו): הֲיֵאָכֵל תָּפֵל, מִבְּלִי-מֶלַח.

בתנ"ך יש למילה תפל גם משמעות מושאלת של חטא ושל דברים בטלים: נְבִיאַיִךְ, חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל, וְלֹא-גִלּוּ עַל-עֲו‍ֹנֵךְ, לְהָשִׁיב שְׁבוּתֵךְ; וַיֶּחֱזוּ לָךְ, מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים (איכה ב יד). ומשמעות דומה יש גם למילה תיפלה: בְּכָל־זֹאת לֹֽא־חָטָא אִיּוֹב וְלֹֽא־נָתַן תִּפְלָה לֽאלֹהִים (איוב א כב).

בלשון חז"ל, תִּפְלוּת, היא בין השאר מילה נרדפת לעגבים.

• "רוצה אשה בקב [אחד] תפלות מט' [תשעה] קבין פרישות" (משנה, סוטה ג ג).