השפה העברית - קיתון או קיטון

שתי המילים קיתון וקיטון מקורן ◄ביוונית. הכתיב הדומה של המילים גורם לפעמים לבלבול ביניהן.

הקיתון היווני (κώθων) הוא מעין "מסטין" צבאי שבו השתמשו לשתיה ולאחסון נוזלים.

באתונה, הקיתון היה כלי יפה ומעוטר, שהפך לסמל לשתיה לשכרה. והיו באתונה גם קיתונות יוקרתיים ומעוטרים ששימשו להחזקת שמן או בשמים. בספרטה, לעומת זאת, השתמשו בקיתונות פשוטים ולא מעוטרים כמימיות לחיילים. היתרון של הקיתון ככלי שתיה לחיילים הוא בכך ששוליו מסתירים את תוכנו, הלא אסתטי לעיתים, ומאפשרים לסנן מתוכו את הלכלוך.

המילה קיתון מופיעה לראשונה במשנה: דּוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁבַּא לִמְזוֹג לְקוֹנָיו וְשַׁפַךְ הַקִּיתוֹן עַל פָּנָיו ( סוכה ב ח). ובתלמוד מסופר על שניים שהיו מהלכים במדבר וברשותו של אחד מהם קיתון מים, שהמים שבו מספיקים רק לאדם אחד. ואז עולה השאלה: האם עליו לשתות לבד (ולהינצל) או לחלוק את המים עם חברו?

היום משתמשים במילה קיתון בעיקר במובן המושאל, כגון:

זכה לקיתונות של רותחין – הותקף בביקורת חריפה.
שפכו עליו קיתון של צוננין – ציננו את התלהבותו; הסתייגו מדבריו.
יצק קיתונוֹת של בוז על מישהו – גידף והעליב אותו קשות.

המילה השניה, קיטון, מקורה במילה יוונית אחרת ( κοιτών) שפירושה הוא חדר שינה. מעניין לציין שהמילה קיטון קיבלה בעברית של ימינו משמעות של חדרון קטן, חדר שינה זעיר – כנראה גם בגלל הדמיון למילה "קטן".

וגם הקיטון מופיע במקורות:

סוכה העשויה קיטוניות קיטוניות (סוכה ג)
קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם (שמות רבה פרשה לג)

מבחינה דקדוקית:
קיתון (ז') - ברבים: קיתונות (ובמקורות גם - קיתוניות או קיתונים).
קיטון (ז') - ברבים: קיטוניות.