האותיות נצפ"כ:
האותיות המקוריות היו האותיות הסופיות (עד כמה שזה נשמע מוזר). בגלל רצף הכתיבה היה קשה להשאיר אותן עם ה"זנב" שלהן והאות נמשכה הצידה (כך "ףץע" הפך ל"פצע", למשל). בסופי המילה לא היתה סיבה להמשכת האות הצידה והאות המקורית נשארה.

האות מ:
הכתיבה הקדומה השתמשה בשתי האותיות ללא הבחנה, למשל בפסוק "לםרבה (לְמַרְבֵּה) המשרה ולשלום" (ישעיהו ט ו). רק מאוחר יותר הוחלט ש-"מ" תשמש באמצע המילה ו-"ם" תשמש בסוף המילה.