הכתב העברי

הכתב הוא שיטת רישום של השפה המדוברת. עד המצאת הכתב, הייתה השפה קיימת רק כדיבור, כלומר, היא נקלטה והועברה באמצעות השמיעה.

הכתב הקדום ביותר שנמצא הוא של השׁוּמֵרִים, שחיו במֶסוֹפּוֹטַמְיָה לפני יותר מ-5000 שנה. זה היה כתב של ציורים, וכל ציור היה סמל למושג מסוים. בהמשך הזמן, הפכו הציורים לסמלים של הֲבָרוֹת, וקיבלו צורה מופשטת, שהייתה מורכבת מקווים בצורת יָתֵד. לכן נקרא כתב זה בשם "כתב יְתֵדוֹת". הוא כלל כ-600 סימנים, ושימש בכתיבה של שפות שונות שהיו נפוצות בסביבות מסופוטמיה. זמן לא רב לאחר הופעת הכתב השוּמֵרי, הופיע הכתב המצרי, שנקרא הִירוֹגְלִיפִים. כתב זה היה בעל סגנון יותר ציורי.

בכנען הומצא במאה 15 לפני הספירה ◄הכתב האלפביתי, הכולל מספר סימנים קטן. ההשערה המקובלת היא שכתב זה התפתח מתוך כתב ההירוגליפים המצרי, כאשר האוכלוסיה השמית פישטה את כתב ההירוגליפים המסובך (שסימניו יצגו בנוסף לעיצורים גם מילים שלמות, חלקי מילים וקטגוריות לשוניות), והפכה אותו לכתב פונטי טהור. בכתב הכנעני סימני הכתב ציינו בהתחלה רק עיצורים, ורק לאחר זמן, נוסף לכתב השימוש באותיות עבור התנועות. הכתב העברי הקדום הוא אחד מסוגי הכתב הכנעני.

מהכתב הכנעני התפתח הכתב הפיניקי, שממנו התפתחו בסופו של דבר הכתב היווני והכתב הלטיני, כמו כן התפתח מכתב זה הכתב הארמי-האשורי. הכתב הארמי היה קרוב למדי לכתב הפיניקי, אך אותיותיו היו מרובעות. הכתב העברי של ימינו הוא התפתחות של הכתב הארמי-האשורי המרובע שאומץ ע"י היהודים במהלך גלות בבל או במהלך ימי בית שני. ככל הנראה תהליך זה היה הדרגתי ולא מהיר והוא נבע מתוך רצון להיבדל מהשומרונים שהמשיכו להחזיק בכתב העברי העתיק.

גם לאחר חורבן בית שני השתמשו עוד בכתב העברי העתיק, ונמצאו מטבעות מימי מרד בר כוכבא שנשאו כתובות בכתב זה. בחלק מהמגילות הגנוזות שהתגלו במדבר יהודה ונכתבו בכתב המרובע של ימינו, נמצא כתוב בכתב עברי עתיק רק השם המפורש.

באיור למעלה אפשר לראות את אותיות הכתב העברי הקדום (שנקרא גם כתב דַעַץ או כתב רַעַץ), ומתחתיו את הכתב האשורי שבו אנחנו משתמשים היום.