הפניתי והראיתי

אות השורש השלישית של גזרת ל"י (הנקראת גם גזרת ל"ה) מתגלית בגופים שונים בצורות שונות. לפעמים היא הופכת לה"א – כמו בעבר נסתר (פנה, ראה); לפעמים היא הופכת ליו"ד – כמו בעבר מדברים (פנינו, ראינו, או בבניין הפעיל: הפנינו, הראינו); ולפעמים היא מתגלגלת לת"ו (פנתה, ראתה).

כאשר היא הופכת ליו"ד חשוב לכתוב אותה ולא להשמיטה.

למשל:

• הוא: פנה/הפנה ← אני: הפנֵיתי (השורש הוא פנ"ה/פנ"י – היו"ד שורשית).
• הוא: ראה/הראה ← אני: הראֵיתי את הדרך.
• הוא: עלה/התעלה ← אתם: התעלֵיתם על עצמכם.
• הוא: בנה/נבנה ← היא: בניה חדשה אינה נבנית.
• הוא: התחרה ← אנחנו: התחרֵינו בתחרות.
• הוא: נהנה ← אתם: נהנֵיתם במשחק?

אם לא מקפידים לכתוב את היו"ד השורשית נוצרת מילה חדשה שיש לה לפעמים משמעות אחרת:

• השתניתי (חל בי שינוי) ≠ השתנתי (עשיתי את צרכיי).
• הרצאה מובנית (שיש לה מבנה, structured) ≠ הרצאה מובנת (שמבינים אותהּ, understood).
• פיצה נאפית באהבה (סיסמה של פיצריה) ≠ פיצה נאפת (לא הגיוני).
• וכן בפעלים נוספים: הנחיתי (ולא הנחתי), הרציתי (ולא הרצתי), נהניתי וכיו"ב.

שימו לב, שהכלל הזה חל על פעלים בלבד והוא אינו חל על שמות.
בשמות עצם, הכלל היום הוא שהיו"ד משמשת לצורת הרבים בלבד – בכל הגזרות.

• למשל המורה שלנו יכתב מורנו, והמורים שלנו – מורינו [השוו ל◄כתיב התנ"כי].
• וכך גם במילים נוספות מגזרת ל"י: מעשך (יחיד) – מעשיך (רבים), מראך (יחיד) – מראיך (רבים), ועוד.
• גם בבינוני: מטעה אותי ← מטעני.