חרדים

מאפייני השפה החרדית

ההגייה
היהדות החרדית היא במידה רבה המשכה של היהדות האורתודוקסית האירופית, שבה היתה ◄היידיש נהוגה כשפת הדיבור. רוב החרדים בישראל דוברים אמנם עברית בחיי היומיום, אבל היידיש משמשת עדיין בדיבור אצל כמה קבוצות חרדיות, והיא ממשיכה להשפיע על שפת הדיבור החרדית.

ההגייה האשכנזית, האופיינית גם לדיבור ביידיש, נשמעת אצל רבים מן החרדים דוברי העברית. ההגייה האשכנזית כוללת בין השאר את הגיית הצירה כ-ei (ולא כ-e כמו בהגייה הספרדית והישראלית), את הגיית הקמץ כ-o (או u) ואת הגיית החולם כ-oi (יש הבדלים בין דיאלקטים שונים). כך למשל, אומרים בהגייה אשכנזית "הקוידש בורוך הוא" (הקדוש ברוך הוא), "גוידל" וברבים "גדוילים" (גדול) וכן הלאה. גם בשמות מסויימים, כגון השמות הפרטיים מוישה (מֹשֶׁה) ורוח'לה (רָחֵל) ושם המשפחה מרגוליס (מרגליות) נשמרת ההגייה האשכנזית. מאפיין נוסף של ההגייה האשכנזית הנשמע לעיתים בדיבור החרדי הוא הטעמה מלעילית (על ההברה שלפני האחרונה).

הדקדוק
השפה החרדית היא ממשיכתה של השפה הרבנית וניתן למצוא בה מאפיינים לשוניים שמקורם בשפה הרבנית, כגון:

• כתיבת ה' הידיעה לפני אותיות השימוש ('בהבית' במקום בבית, 'להרב' במקום לרב).
• כתיבת י' לפני כנויי קניין חבורים ביחיד (אבינו מלכינו במקום אבינו מלכנו).
• שימוש בצירופים של שם ותואר שבהם רק התואר מיודע (עין הרע, שבת הגדול).
• מין המילים לא תמיד תואם את המין המקובל בעברית המודרנית.
• שימוש במילים ובביטויים בארמית.