השפה העברית - מה לעורף ולחורף

לפרשת וזאת הברכה (דברים לג-לד)

"וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל" (דברים לג, כח)

בשנת 1931, ביום שבו ציינו בעולם 17 שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, פורסמה בעיתון 'דבר' רשימה תחת הכותרת "יום זיכרון וחרדה". הכותב, החותם בראשית התיבות ד"צ, מזהיר מפני העתיד: "על עברי פי פחת עומדת האנושיות. זוועת המלחמה אורבת כמו לפני 17 שנה, ובלהותיה איומות ממנה פי שבעה". ברשימה מובאת עדות ממקור ראשון מפי גנרל גרמני, המדווח כי "ספינות האוויר והאווירונים למיניהם הפכו לנשק כביר ומכריע, המשנה את כל אופי המלחמה ומטרותיה... אימת המלחמה תיפול על היישוב האזרחי, על נשים וילדים כמו על אנשי הצבא, ולא יוכר עורף מחזית". כידוע, לא חלף עשור והתחזיות הקשות התקיימו במלואן, ולמעלה מזה.

המילים חזית ועורף בהקשרן הצבאי התחדשו בעברית בעת החדשה, לא הרבה לפני פרסום הרשימה הנזכרת, כתרגום למילים front ו-rear באנגלית (נחום סוקולוב כתב בשנת 1934 על עצמו: "כותב הטורים האלה היה, לפי זכרונו המדויק, העתונאי העברי הראשון שהתחיל להשתמש במילה חזית בתור שוות משמעות עם פרונט". אגב, השם המקובל כיום לעורף האזרחי באנגלית הוא The home front, חזית הבית).

מכל מקום, גם בעידן העתיק, כשהלחימה התנהלה רק בחזית, העורף היה שייך לזירה המלחמתית. הפעם הראשונה שבה נזכרת במקרא המילה עורף היא בברכת יעקב ליהודה לפני מותו: "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ". העורף כאן הוא סמל לאויב הנוחל תבוסה, ומפנה עורפו במנוסה. ובלשון דומה הובטח לעם כולו בסיני: "וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף" (שמות כ"ג).

רוב הופעותיו של השורש ער"ף במקרא הן בהקשרים קשים – עגלה ערופה, הפניית עורף, והצירוף הרווח ביותר – קשה עורף. מהו קשה עורף? ביטוי זה נזכר לראשונה בדברי ה' אל משה לאחר חטא העגל: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא" (שמות ל"ב). ר' אברהם בן עזרא מפרש שקשה העורף הוא מי "שלא ישמע מה שציווה. משל לאדם הולך לדרכו במרוצה, ולא ישיב עורף לקורא אליו". ברם, הלשון "קשה" מתבארת לכאורה טוב יותר לפי פירוש שהציעו אחרים, ולפיו מקור הביטוי בבהמה סרבנית שמקשה עורפה ולא נענית לרצון המנהיג אותה, המפנה אותה ימינה או שמאלה (וכבר נמשלו ישראל לבהמת חרישה ביד ה', כנאמר: "וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת", ויקרא כ"ו, ועוד). סיוע לפירוש זה ניתן להביא מן העובדה שהעורף נזכר במקרא בעיקר בהקשר של בעלי חיים – כאמור, עגלה ערופה, תורים ובני יונה ("ומלק את ראשו ממול ערפו") ופטר חמור (ולא נימנע מהביא את דברי ראב"ע כנגד מי שפירש עריפה זו שלא כמסורת חז"ל: "וערפתו – יש אומרים תכתוב על ערפו 'קדש'. והאומר כזה, אומר אני שהוא חמור קשה עורף"; שמות י"ג).

רוכב ערפלים

שני המקומות היחידים שבהם נזכר השורש ער"ף בהקשר ובאווירה אחרת הם בשתי הפרשות האחרונות בתורה – "יערף כמטר לקחי" בהאזינו, ו"אף שמיו יערפו טל" בפרשתנו. משמעות העריפה כאן היא נזילה וטפטוף (ונעיר בקצרה שהטל במקרא כנראה אינו רק רסיסי הלילה, אלא גם מקביל למטר, אולי גשם קל). האם יש קשר לעריפה הרגילה יותר, שמוצאה מן העורף? ראב"ע בהאזינו סבור שהתשובה חיובית. לדבריו התרחבה משמעות העריפה לירידה ולהורדה בכלל, כשם שנאמר בהושע: "הוּא יַעֲרֹף מִזְבְּחוֹתָם יְשֹׁדֵד מַצֵּבוֹתָם" (פרק י'). יצוין גם מדרש חז"ל, המקשר את המילה יערוף לרוח המערבית הנקראת "ערפו של עולם", היינו אחוריו על פי המצפן המקראי.

הבלשנים החדשים סבורים ככלל שאין כאן קשר לעורף אלא לערפל, וסמך לדבר באכדית שבה נקרא הענן בשם ארפּוּ (העיצורים הגרוניים נעדרים מן האכדית). אף המילה ערבות בביטוי "רוכב בערבות" משויכת לאותה משפחה, בחילופי פ' וּב'.

יצוין גם כי בשאר ספרי התנ"ך מופיע פועל זה בסיכול אותיות – ירעפו במקום יערפו (כך למשל במשלי ג: "בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ וּשְׁחָקִים יִרְעֲפוּ טָל"), ומכאן הגיעה לעברית שלנו ההרעפה שכיום משמשת כמדומה בעיקר למחמאות ולתשבחות (ואין קשר לרעפים, השייכים למשפחת הרצפים).

נחתום בתפילתו של כהן גדול, שתהא השנה הבאה עלינו "שנה שחונה וגשומה וטלולה" (כך גרסת הירושלמי ביומא). שנה שחונה אין פירושה שנה יבשה וחסרת גשם, אלא שנה חמה (הפסוק "ולא יחם לו" בראש ספר מלכים מתורגם ארמית: "ולא שָׁחֵין ליה"; וכן הוא בערבית, כפי שמעידים המעיינות החמים שבסח'נה). ובכן, התפילה היא שתהא השנה גשומה בשעת הגשם, טלולה בשעת הטל, וחמה בשעה שהחום יפה לארץ, לפירות ולבריות. אמן כן יהי רצון.

*המאמר התפרסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, במסגרת טור העוסק במילה מפרשת השבוע.
ליצירת קשר עם המחבר: yetsion@gmail.com.