"מילים מילים הוא בדה ממוחו הקודח" - כתב ירון לונדון בשירו המפורסם על אליעזר בן יהודה. מהו "מוחו הקודח"? קודח כאן פירושו סוער, פועל ללא הרף, בוער. בתודעת רבים נקשרת המילה לקדיחה הרגילה בעברית שלנו, שמובנה חפירה וניקוב. כך למשל ניתן למצוא בספר שיצא לאור בארץ בשנה האחרונה את המשפט הבא: "'מאיפה אני מכיר את הבחור הזה?', הוא קדח במוחו אך לא העלה דבר". המתרגמת שהשתמשה בפועל קדח בהקשר זה מן הסתם התבססה על הביטוי 'מוחו הקודח', והבינה שהקדיחה שמדובר בה היא כקדיחת המקדחה – ולא היא.

בתנ"ך הקדיחה היא תמיד בְּעֵרַת-אש. בפרשתנו חוזה השירה את הפורענות הצפויה לישראל בעת הסתר הפנים - "כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית" – ובלשון דומה נאמרים הדברים ערב התגשמותם, לאחר שחטא ישראל, בפי ירמיהו (פרק י"ז): "וְהַעֲבַדְתִּיךָ אֶת אֹיְבֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ, כִּי אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי עַד עוֹלָם תּוּקָד".

אף בערבית השורש קד"ח משמעו הדלקת אש. השם הרגיל בערבית למַצִּית שקונים בקיוסק הוא קַדַּאחַה. ואף הקדחת קשורה לאותה המשמעות. בספר השורשים שלו מבאר ר' דוד קמחי: "הקדחת – הוא החולי השורף מרוב החמימות". הקדחת – כמוה כדַּלֶּקֶת – הינה מחלה המתבטאת בחום הגוף, ואמנם שמה הערבי של המחלה הנקראת כיום קדחת הוא חֻמַּא.

הקדיח תבשילו

בלשון חכמים התחדשה המשמעות של הקדיחה במובן של ניקוב חור או חפירה, אך עדיין שימשה המשמעות המקראית. באבות דרבי נתן, בסיפור הידוע על נקדימון בן גוריון שלווה שנים עשר מעיינות מים מן ההגמון עבור עולי הרגלים, נאמר: "...מיד שב נקדימון ונכנס לבית קדשי הקדשים ונתעטף ועמד בתפילה לפני הקב"ה ואמר לפניו: 'ריבונו של עולם, כשם שעשית לי נס בראשונה כך עשה לי באחרונה'. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וקדחה לו חמה". קדחה לו חמה, היינו זרחה לו חמה (ואמנם, בחלק מן הנוסחאות המצויות נדפס: "וזרחה חמה"). אף הביטוי "הקדיח תבשילו" (או "הקדיחה תבשילו") פירושו שרפת התבשיל. בתוספתא במסכת ביצה מובא שאסור לכבות ביום טוב בְּקַעַת [חתיכת עץ] בוערת בשביל לחוס עליה, "ואם בשביל שלא יעשן הבית או בשביל שלא תקדיח את התבשיל מותר". בהמשך התרחב הביטוי לכל קלקול של תבשיל, לאו דווקא בשרפה (כשם ששנינו: "העובר לפני התיבה צריך לסרב... ואם מסרב יותר מדי - דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח", ברכות לד ע"א), ואף הפך לדימוי לקלקול בכלל ("ונגע לא יקרב באהלך - שלא יהא לך בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים, כגון ישוע הנוצרי", סנהדרין קג ע"א).

כפי שהובא, בלשון חז"ל אנו נפגשים לראשונה עם המובן של קדיחה במובן עשיית נקב. בתלמוד הירושלמי מובא ששאל אבא בר בא את רבי האם מותר לתקוע ב"שופר קדוח" בראש השנה, ונענה: "כזה תוקעין ביבנה" (הכוונה היא לחלק הרחב שבשופר, ולא לקדיחת החור במקום שבו תוקעים).

עדות מעניינת לשינוי המשמעות שחל בתקופת חז"ל ניתן למצוא בסיפור המובא גם הוא בתלמוד הירושלמי בראש השנה. בין הסוגיות העוסקות בראיית הירח החדש לשם קידוש החודש, נאמר שאם "ראו אותו יוצא מענן זה ונכנס לתוך ענן אחר" ניתן להעיד עליו. בהקשר זה מובא סיפור על ר' חנינא, שהלך לעין-טב כדי לצפות בירח ולהכריז על החודש, אך "היה האוויר מעונן". נעשה לו נס, "והקדיח לו הקב"ה ככברה ונראה מתוכה". הסיפור כאן דומה למדי למה שקרה לנקדימון בן גוריון – אך אצלו קדחה החמה, וכאן הוקדחו השמים ודרכם נראתה הלבנה.

קושט כחץ מקשת

האם יש קשר בין שתי המשמעויות – הבְּעֵרָה והחפירה? יהושע שטיינברג, בעל מילון 'משפט האורים', מציע כי המשמעות שהתחדשה בלשון המשנה קשורה לדרך הדלקת האש, "כי הקדמונים נקבו בעץ להוציא להם אש". פרופ' נפתלי טור סיני, שהופקד על עריכת הכרכים האחרונים של מילון בן יהודה, מביא הצעה דומה אך הפוכה, שלפיה המשמע של קידוח ונקיבה הוא הקדום, ובגלל שכך הייתה דרך ההצתה המקובלת – הפכה הקדיחה לשם להדלקת אש.

בתור הצעת-אפשר, ניתן להעלות סברה שמקור שיתוף השם הוא באבן הצוֹר – ששימשה הן להצתת אש והן לחיתוך ולקדיחה. בערבית נקראה אבן הצור בשם קדאחה (כשם שהיא נקראת בשפות לעז 'אבן האש', למשל פוירשטיין בגרמנית), וגם בערבית לשורש קד"ח ישנה משמעות של חפירה וניקוב. ייתכן אפוא שהקדיחה (במובן ניקוב) נקראה כך בגלל שנעשתה על ידי האבן ששימשה לקדיחת האש, היינו להדלקתה (בקצרה נעיר שייתכן גם שיש כאן עניין רחב יותר הקושר בין האש ובין החיתוך והחרב, כמו שיכולים ללמד השורשים להב, להט וברק – המוזכרים בשני ההקשרים).

לסיום, נחזור לבן יהודה. בעיתונו 'הצבי', ביום שישי ו' בטבת תרנ"ז (1896), מלין בן יהודה על כך שאין בנמצא שם עברי ראוי לכלי הנשק "היותר רגיל, שאפילו הרחוק מכל ענייני מלחמה אנוס תדיר להזכירו". לאחר שהוא פוסל את הצירוף "קנה רובֶה" ה"כל כך זר לאוזן העברי", וכן את המילה רובה עצמה, שהולדתה בהבנה מוטעית לטעמו של הצירוף "רובה קַשת" האמור בישמעאל – הוא מציע את המילה מַקְשֵׁט, שכן "להמושג של טיסה במהירות גדולה בעקב ירייה בכוח חזק יש לנו שורש מיוחד, והוא קשט" (בהסתמכו על מדרש חז"ל שבו נאמר ש"יש מזיק שהוא פורח באוויר וקוֹשֵׁט כַּחֵץ"). לכלי הנשק הקטן יותר מוצעת המילה מִקשטת.

מיד לאחר הצעה זו מביא בן יהודה רעיון נוסף: "עוד שם אחד אפשר לקרוא להכלי הזה, והאמת נאמר כי השם הזה יותר מסביר לנו פנים. כי הנה השם אשר קראו להכלי הזה לשונות צרפתית וגרמנית וכן איטלקית היא על שם האבן שקודחים ממנו אש... לנו בעברית יש שורש המורה גם על מין אבן כזאת וגם על התלהבות האש. השורש הזה הוא קדח, והשם הוא אקדח". העברית אמנם לא דחתה את הרובה ולא אימצה את המקשטת – אך חגרה על מותניה את האקדח, שהגה בן יהודה במוחו הקודח.