הפתח הגנובה ממלאת תפקיד דומה, במקרה זה בסוף המילה.
העיצורים שקשה ביותר להגותם ללא תנועה הם כמובן העיצורים הגרוניים.
נסו למשל לומר תַּפּוּחְ או מַדּוּעְ או אֱלוֹהְּ, ואל תשכחו להגות את העיצוריים הגרוניים כהלכה, כמו
שאומרים אותם למשל בערבית. קשה, נכון?
כדי להתגבר על הקושי הזה, מוסיפה העברית תנועת A לפני העיצור הגרוני האחרון של המילה: במקום לומר Tapukh, נוספת תנועת פתח (A), וההגייה משתנה ל-Tapuakh. באותו האופן, `Madu הופכת ל-`Madua, ו-Eloh הופכת ל-Eloah.
שימו לב, שלא בכל מקרה נוספת פתח גנובה לפני עיצור גרוני חסר תנועה בסוף המילה. הפתח הגנובה נוספת רק אחרי התנועות EIOU1, ולא אחרי תנועת A. זה ברור בעצם, משום שבמקרה זה יש כבר ממילא תנועת A לפני העיצור הגרוני שבסוף המילה.
כשרוצים לכתוב את הפתח הגנובה הזאת בטקסט מנוקד, משתמשים באותו הסימן כמו של הפתח הרגיל, אבל שמים אותו במקום מיוחד: לא מתחת לאות האחרונה אלא בין האות האחרונה לבין האות שלפניה.
| כמו שרואים בתמונה מימין מכתב היד של כתר ארם צובא, הפתח בכתבי היד נכתב תמיד בין הגרונית לאות שלפניה. בדפוס, בגלל קושי טכני להדפיס את ניקוד הפתח במקום הנכון, הפתח נכתב לרוב כפתח רגיל, מתחת לאות האחרונה. |
המקום השגוי של הפתח בדפוס המודרני (מתחת לאות האחרונה במקום לפניה) הוא מקור לשגיאות רבות:
- את המילה גַּבוֹהַּ, למשל, יש להגות גַּבוֹאַ-הְ (לא
גַּבוֹ-הָה!). הצירוף וֹאַ הוא דיפטונג – לא שומעים בו את האל"ף. - כך גם במילה אֶלוֹהַּ: יש לומר אֶלוֹאַַ-הְ – הה"א היא עיצורית. במילה הזאת נפוצה טעות ההגייה עד כדי כך שכשאנשים רוצים להימנע מלומר את השם הקדוש א-לוה, הם אומרים אלוקה, וזו כמובן שגיאה. אם כבר, ההגייה צריכה להיות אֶלוֹאַ-קְ.
________________________________________
1
יש הסתייגות אחת מהכלל שנוסח למעלה: בפעלים בזמני עבר, עתיד וציווי (וכן בצורות
◄המקור) אשר בע' הפועל שלהם יש תנועת E, יש שתי הגיות תקינות:
(א) בפתח גנובה (ב) בהחלפת הצירה בפתח ול' הפועל הגרונית נשארת ללא תנועה:
שִׂמֵּחַ - שִׂמַּח; הֵרֵעַ - הֵרַע; יְאָרֵחַ - יְאָרַח; יִתְמַהְמֵהַּ - יִתְמַהְמַהּ; שַׂמֵּחַ! - שַׂמַּח!; לְהִמָּנֵעַ - לְהִמָּנַע.
אטימולוגיה | דקדוק | ניקוד | יוצאי דופן | סגנון | פיסוק | היסטוריה | כתב | תהליכים | שירים