קרא והקריא

כשאומרים "לקרוא סיפור" אפשר להבין את זה בשתי דרכים – לקרוא אותו לעצמך בשקט או לקרוא אותו בקול רם לאחרים. שתי המשמעויות הללו קדומות ומקורן בתנ"ך. למשל, על ספר "משנה תורה" המקראי נאמר: וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר ... וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו (דברים יז יח), כלומר קרא לעצמו. לעומת זאת, כשנאמר: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם (שמות כד ז), או: הַסֵּפֶר, אֲשֶׁר קָרְאוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ יְהוּדָה (דברי הימים ב לד כד), המשמעות היא של קריאה פומבית. כשהכוונה היא לקריאה פומבית, מוסיפים לפועל קרא את המילים "באוזני" או "לפני".

את המשמעות השנייה של קריאה בקול רם אפשר לבטא גם בבניין הפעיל: "להקריא ספר". גם זאת צורה שיש לה בסיס במקורות. ב◄לשון חז"ל אנו מוצאים למשל: "השני מתקיע, ובשעת ההלל הראשון מַקרֵא את ההלל" (משנה, ראש השנה ד ז). למרות שמשהו בפועל הזה נשמע לנו צורם ונדמה לי שבעבר אף לימדו שאין להשתמש בו, זהו שימוש תקין לחלוטין.

אם כך, יש לנו היום בחירה בין "לקרוא לפני" לבין "להקריא":

• בצירוף "לקרוא לפני" משתמשים כשמדובר במשהו רשמי, למשל לקרוא לפני חברי הכנסת את מגילת העצמאות. קריאה כזאת היא בדרך כלל קריאה הצהרתית או קריאה פומבית לפני קבוצה של אנשים.
• בפועל "להקריא" משתמשים בשימושים פחות רשמיים. למשל להקריא לילד סיפור לפני השינה. בשימוש כזה יש לפועל הקריא משמעות נלווית של לקרוא במקום הילד, לגרום לו "לקרוא" באמצעות השמיעה.