השפה העברית
הצהוב הצהוב הזה
כל הזכויות שמורות ©
לדף הקודם | לדף הבא

לפרשות תזריע-מצורע (ויקרא יב - טו)

אף שהפרשות שנקרא בשבת זו עוסקות בטומאות ובנגעים חמורים, הריהן מן הצבעוניות במקרא. בעוד בתנ"ך כולו השימוש בצבעים כשם תואר הינו די נדיר, פרשת נגעי הצרעת היא עתירת צבעים: האדמדם נזכר רק כאן (וכבר נחלקו ראשונים האם מדובר ב"אדום שבאדומים", כדברי חז"ל כאן בספרא, או באדום בהיר, כפי שאולי ניתן להבין מהצירוף "לבנה אדמדמת"), הירקרק עוד פעם בודדה בתהילים, וגם הצהוב מופיע כתואר רק כאן, בפרשת נגעי השֵׂער.

מהו הצהוב? פרשנים רבים קישרו את הצהוב לזהוב, וכך אף ביארו חז"ל בספרא: "ולמה הוא דומה – לתבנית הזהב". סיוע לפירוש זה ניתן להביא מהמקרא עצמו, מדברי עזרא המספר על תרומת בני הגולה למקדש: "...וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב טוֹבָה שְׁנַיִם--חֲמוּדֹת כַּזָּהָב" (ח כז). ברם, התרגומים מתווים ספקטרום נרחב יותר לצהוב. תרגום אונקלוס מוסר "סוּמָק", היינו אדום. התרגומים הארצישראליים מבארים "מצלהב", לשון שרפה ובעֵרה, וכנראה כוונתם למעין שׂער שרוּף, בהיר, בניגוד לשער השחור שהינו סימן טהרה.

כאמור, מלבד בפרשתנו, הצהוב כשם צבע לא מופיע עוד במקרא. גם בלשון חז"ל הצהוב לא זכה לעדנה, ופעמים רבות הוא נבלע בצבע הירוק (אף שהירוק עצמו לא נזכר כשם צבע במקרא אף לא פעם).

כך למשל, לא פעם תינוקות (והוריהם) נאלצים שלא בטובתם לפגוש את הצבע הצהוב ימים ספורים לאחר הלידה. והנה, בלשון חז"ל מתואר צבע העור במקרה זה כירוק ולא כצהוב. כך מספר ר' נתן: "פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא, ובאת אישה אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני. ראיתיו שהוא ירוק, הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית. אמרתי לה: המתיני לו עד שיפול בו דמו. והמתינה לו, ומלה אותו וחיה, והיו קורין שמו נתן הבבלי על שמי" (שבת קלד ע"א). וכך גם במקומות נוספים במשניות ובמדרשים.

כשרצו חז"ל להבדיל בין הצהוב לירוק (או לכחול, שאף הוא לא בא זכרו כצבע במקרא, ואף לא בלשון חז"ל), השתמשו בהגדרות ספציפיות כגון "ירוק ככרתי". מאוחר יותר, כשדנו הפוסקים בסוגיות אלו, נעזרו לרוב בלשונות זרות (שהרי גם בשאלת צבעו של הכרתי, ברבות השנים, נאמרו כמה דעות). כך למשל כותב ר' יעקב עמדין: "כי מראות ירוק רבים הם - ירוק ככרתי (גרי"ן בל"א) ירוק כחלמון ביצה (גע"ל חלוש) ירוק כמוריקא (גע"ל חזק), ככוחלא (בלוי"א) - והן צבעים שונים" (שאילת יעב"ץ ח"ב סי' כ"א).

מלבד דיני נגעים, עיקר השימוש בשורש צה"ב בלשון חז"ל הוא לתיאור רגשות – שמחה מחד וכעס ומריבה מאידך. "צהבו פניו" מובנו שמח והאיר פנים (למשל: מנחות סח ע"ב), בעוד "צהובים זה לזה" פירושו כועסים ועוינים (למשל: סנהדרין קה ע"א). מפירוש רש"י (סנהדרין שם) עולה שמקור שני הביטויים הוא בהצהבת הפנים, שיכולה להעיד הן על שמחה והן על רִתחה. ברם, יש שציינו שהשימוש השלילי אף פעם אינו בא בסמיכות ל"פנים", והוא משמש כפועל בפני עצמו (לדוגמא, בסיפור המפורסם על אהרן שהיה משכין שלום: "איש שהיה צוהב עם חברו, היה אהרן הולך אצלו ואומר לו: בני, למה צהבת את רעך"; אבות דרבי נתן פכ"ד), ולכן אין מקורו בצבע הפנים אלא במילה נפרדת בארמית, כתרגום יונתן בראשית שמואל: "וכעסתהּ צרתהּ" – "ומצהבא לה ערתהּ".

סוף דבר, הצהוב יכול להעיד על נגע, על הזעפת פנים – אך גם להפך, כדברי רש"י על ברכת הכוהנים: יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ: "יראה לך פנים שוחקות, פנים צהובות".


*המאמר התפרסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, במסגרת טור העוסק במילה מפרשת השבוע.
ליצירת קשר עם המחבר: yetsion@gmail.com.





© כל הזכויות שמורות