השפה העברית
לחם,מלחמה והלחמה
כל הזכויות שמורות ©
לדף הקודם | לדף הבא

לפרשת שלח-לך (במדבר יג - טו)

"ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם" (במדבר יד ט)

הפעם הראשונה שבה נזכר הלחם במקרא קשורה בעצב ובקללה. לאחר שחטאו אדם וחוה ואכלו מן העץ שנצטוו שלא לאכול ממנו, נתקללו כל הקשורים במעשה. האישה נתקללה בהריונה ובלידתה, והאדם והנחש נתקללו באכילתם. לנחש נאמר: "וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ", ולאדם נאמר: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם": במקום פירות מוכנים מן העץ, יצטרך האדם מעתה לעמול על מנת להוציא את לחמו מן הארץ.

הלחם במקרא הוא שם כללי לדברי מאכל. כך בפסוק זה, וכך במקומות רבים אחרים במקרא. יעקב אבינו הבורח מעשו מבקש שיותן לו "לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ". כשם שהבגד הוא שם כללי ללבוש, כך הלחם הוא שם כללי למאכל. הוא יכול להיות מן הצומח (כדברי אברהם לשלושת האנשים שבאו לאהלו: "וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם"... ויאמר לשרה: "מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח"); אך גם מן החי (כנאמר אצל יעקב בבורחו מלבן: "וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל-לָחֶם"). כשמשביע שאול את העם במלחמה בפלשתים "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר-יֹאכַל לֶחֶם עַד-הָעֶרֶב", הריהו מתכוון גם לטעימה של מעט דבש בקצה המטה, כמעשה יהונתן (שמואל א יד); וכשנותנים אנשי דוד לנער המצרי פלח דבלה ושני צימוקים, מתאר זאת הכתוב: "וַיִּתְּנוּ-לוֹ לֶחֶם" (שמואל א ל).

אמנם, כשנאמר במקרא לחם בהקשר של מאכל ספציפי, הכוונה היא למאפה דגנים, כבלשוננו היום. ניתן לשער שבתחילה השתמשו בצירופי סמיכות כמו פת-לחם, כיכר-לחם או חלת-לחם (הנזכרים כולם בתנ"ך), ובהמשך השמיטו הדוברים את ההקדמות והסתפקו בלחם לבדו (תופעה טבעית בלשון מדוברת. דוגמה חיה: "מה תאכל, בקר או עוף?", במקום בשר-בקר ובשר-עוף). בלשון חז"ל, כבלשוננו אנו, כבר אין שימוש בלחם במובן הכללי, והלחם הוא רק מאפה התנור.

בערבית משמעות המילה לַחְם היא בשׂר. ההנחה המקובלת היא שבקרב יושבי המדבריות היה הבשר המאכל העיקרי, ולכן התייחד בערבית השם לחם – שמשמעותו המקורית כללית, כאמור – לבשר, ואילו בקרב העברים והארמים התזונה התבססה על התבואה, ומוצריה הם שנקראו בשם לחם.

החרב אוכלת

בפרשתנו עונים יהושע וכלב למרגלים שטענו כי "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא", ואומרים לכל העדה: "וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם". כלומר: אל תחששו שיאכלו הם אותנו; אדרבה, אם חפץ בנו ה', אנו שנאכל אותם ונורישם. הדימוי של אכילת האויבים אינו ייחודי לכאן. כך למשל אומר משה לעם בספר דברים: "וְאָכַלְתָּ אֶת-כָּל-הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (פרק ז').

יש שהציעו שלשונות האכילה נקשרו למלחמה ולהרג בשל צורתה הקדומה של החרב, שדמתה לפֶּה. יגאל ידין בספרו על כלי הנשק בעולם העתיק מביא שהחרב הקדומה היתה קמורה כמגל, ושימשה להכאה ולא לדקירה, ולכן נטבע הביטוי הרווח "לפי חרב". כיוון שהחרב משולה לפה – הרי שפעולתה נדמתה לאכילה. אבנר שאול שואל את יואב: "הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?", ובירמיהו מופיע הדימוי בהרחבה, בנבואה החוזה פורענות למצרים: "וְהַיּוֹם הַהוּא לַאדֹנָי ה' צְבָאוֹת יוֹם נְקָמָה לְהִנָּקֵם מִצָּרָיו, וְאָכְלָה חֶרֶב וְשָׂבְעָה וְרָוְתָה מִדָּמָם" (פרק מ"ו). בהמשך נכנסה לשימוש החרב הישרה, שחדה משני צדדיה, כנאמר אצל אהוד בן גרא: "וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב, וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת" (והיא הקרויה חרב פיפיות).

ברם, נראה שההקשר הלשוני בין האכילה והלחימה הינו רחב יותר, ולא קשור דווקא לחרב. כבר העירו בלשנים שבשפות השמיות ישנם שורשים רבים המשמשים בשתי משמעויות אלו. כך למשל כותב יהושע שטיינברג (1830-1908; נולד ונפטר בוילנא), מחבר המילון התנ"כי 'משפט האורים': "בלשון בני שם הקדמוני, כל עניין הכלכלה בא עליו פועל המזכיר גם קרב בעד חית נפשו וקיומו".

כך בשורש לח"ם – "שימו לחם" לעומת "ויצא דוד וילחם"; בשורש זו"ן – "ולאביו שלח... בר ולחם ומזון" מול "ליסטים מזוין"; צי"ד – "איש יודע ציד" וכנגדו "וגם צדה לא עשו להם"; טר"ף – "טרֹף טֹרף יוסף" לעומת "ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה"; ואולי גם נצ"ה, שממנו נגזרו האנשים הנִצִּים כמו גם המַצָּה.

לסיום, לשורש לח"ם נודעת גם משמעות שלישית – לשון חיבור והלחמה. אף שבעברית אנו מוצאים שימוש בהקשר זה רק מלשון חז"ל ואילך (ירושלמי מסכת שבת: "שמואל אומר: המלחים את התריסין חייב משום בונה"), יש הטוענים שדווקא משמעות זו היא המקורית, וממנה נולדו הן הלחם – שבצקו מודבק ומחובר; והן המלחמה – שראשיתה בהיאבקות והתגוששות של שני הלוחמים, הנצמדים זה לזה.


*המאמר התפרסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, במסגרת טור העוסק במילה מפרשת השבוע.
ליצירת קשר עם המחבר: yetsion@gmail.com.





© כל הזכויות שמורות