השפה העברית
החתן, הכלה והחותנת
כל הזכויות שמורות ©
לדף הקודם | לדף הבא
לפרשת יתרו (ויקרא יח - כ)

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ (שמות יח, א)

בתנ"ך איש ואישה אף פעם לא מתחתנים. החתן אמנם מתחתן, אך לא עם בת זוגו אלא עם חותנו. הפועל להתחתן פירושו להיעשות חתן של מישהו, כלומר לשאת לאישה את בתו.

בפרק י"ח בספר שמואל מסופר על הצעת שאול לדוד לשאת את בתו לאישה, מתוך מחשבה שכך ייפול ביד פלשתים. שאול, העוין את דוד לאחר הניצחון על גוליית, מצווה את עבדיו לומר לדוד: "הִנֵּה חָפֵץ בְּךָ הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו אֲהֵבוּךָ, וְעַתָּה הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ". באופן דומה נאמר לגבי שלמה, לאחר שנכונה מלכותו (מלכים א ג): "וַיִתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּקַּח אֶת בַּת פַּרְעֹה וַיְבִיאֶהָ אֶל עִיר דָּוִד". החתן מתחתן עם חותנו, ולוקח לאישה את בת זוגו.

הצעת החתונה הראשונה במקרא נשמעת מפיו של חמור, אבי שכם, המדבר עם יעקב ועם בניו לאחר שבנוֹ עינה את דינה ולקחה לביתו: "וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר: שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם, תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ, בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם". מכאן אנו למדים שישנה גם משמעות רחבה יותר להתחתנות – הקישור שבין המשפחות ובין העמים. משמעות זו של הפועל חוזרת גם באזהרה לעם בספר דברים, ערב הכניסה לארץ, ביחס לשבעת עמי כנען: "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם, בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ".

המילה חתן עצמה, פירושה הראשוני הוא בעל הבת. כך נאמר למשל בעניין לוט, ערב הפיכת סדום: "וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו, לֹקְחֵי בְנֹתָיו". רק בשלב שני הפכה המילה חתן לשמו של מי שבא בברית הנישואין. והוא הדין בכַּלָּה – הכלה היא אשת הבן, ורק בשלב שני זהו שמה של האישה הנכנסת תחת החופה.

גם כשנקראים בני הזוג חתן וכלה – למשל בנבואת ישעיהו: "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱ-לֹהָיִךְ" – החתן אינו חתן של הכלה, והכלה אינה כלתו של החתן. כשמוזכרות המילים חתן וכלה עם כינוי שייכות – חֲתָנוֹ, חֲתָנָיו, כַּלָּתוֹ, כַּלֹתֶיהָ – הייחוס הוא תמיד לדור ההורים. הדבר בא לביטוי בשירי שיר השירים, שבהם מכנה הדוד את רעייתו לרוב בשמות עם כינוי שייכות – אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי וכו', אך אף פעם לא כַּלָּתִי, אלא כלה ("בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה", ועוד).


שווער ושוויגער משני הצדדים

בן הזוג של החתן הוא החותן. במקרא, שלא כבלשון ימינו, יש הבדל לשוני בין הורי החתן להורי הכלה. הוריה של הכלה נקראים חותן וחותנת, בעוד הורי החתן נקראים חם וחמות. לשון אחר: רק האיש אומר חותני וחותנתי, ורק האישה יכולה לומר חמי וחמותי. לא נמצא במקרא מילים כמו "חותנהּ", או "חמותו".

יתרו, אביה של ציפורה אשת משה, הוא חותן משה. לעומת זאת יהודה, אביהם של ער ואונן, הוא חמיה של תמר: "וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה". בניגוד ללשון המקרא, המבדילה בין הורי הבעל להורי האישה, שפות אחרות מכנות בשם אחד את ההורים משני הצדדים. כך למשל באנגלית – גם החותן וגם החם נקראים בשם המשפטי father-in-law, ואילו החמות והחותנת הינן mother-in-law. אף ביידיש (בעקבות הגרמנית), יש שווער ושוויגער הן לאישה והן לבעלה.

גם הארמית אינה מבדילה בין החותן לחם: אונקלוס בפרשתנו מתרגם את המילים "חותן משה" במילים "חמוהי דמשה", וכך הוא מתרגם גם את המילה "חמיך" האמורה בתמר – "חמויִיך".

בעברית שלאחר המקרא, אולי בהשפעת הארמית, ניטשטש ההבדל שבין הורי הבעל להורי האשה, ושני הצדדים נקראו בשם חם. כך מוצאים אנו במשנה: "ההולך... לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו...". בית חמיו הוא בית אבי-ארוסתו, חותנו בלשון המקרא. החילוף הנזכר בא לביטוי בולט בדברי המכילתא בראש פרשתנו: "חותן משה - מתחילה היה משה מתכבד בחמיו, שנאמר 'וילך משה וישב אל יתר חתנו', עכשיו חמיו מתכבד בו". אף בגזרה הנשית החותנת פינתה את הבמה לחמות. בלשון חכמים כמעט לא תימצא החותנת, אלא בציטוט מן המקראות.

בעברית כיום משמשים שני המושגים – חותן וחם, חותנת וחמות – כמילים נרדפות, ומעטים מבדילים ביניהם. החוקרת הדסה קנטור בדקה את תפוצתן של המילים "חמות" ו"חותנת" בעיתונות הישראלית. על פי ממצאיה שני המושגים משמשים הן במשמעות אם הבעל והן במשמעות אם האישה, אך יש הבדל אחר: ברוב ההתייחסויות השליליות (ההומוריסטיות לרוב) תיבחר המילה חותנת. כך למשל, הקקטוס הקוצני שנקרא באנגלית בקריצה "the mother in law's seat" מתורגם לעברית לרוב כ"כיסא החותנת".


חתן הברית

לעיל אמרנו שהחתן במקרא אינו נקרא חתנה של האישה. ניתן לכאורה להקשות על כך מדברי ציפורה אשת משה לאחר שהצילה את בעלה מסכנת המיתה שקפצה עליו עם שובם למצרים. "כי חתן דמים אתה לי", אומרת ציפורה, ואחר כך: "חתן דמים למולות". אם אמנם החתן הוא משה יש בכך קושי, אך כבר הסבירו רבים שהחתן הנזכר שם אינו משה, אלא הרך הנימול. בגמרא בנדרים לב ע"א מובאים דברי רשב"ג: "לא למשה רבינו בקש שטן להרוג אלא לאותו תינוק, שנאמר 'כי חתן דמים אתה לי'; צא וראה מי קרוי חתן? הוי אומר: זה התינוק". עדות מאוחרת יותר למנהג לקרוא לתינוק הבא בברית "חתן" מוסר ראב"ע בפירושו לפרשה זו: "ומנהג הנשים לקרוא לבן כאשר יומל חתן".

בערבית השורש ח'תן פירושו למול, והמילה עצמה נקראת חִ'תַאן. יש הטוענים שהחתן הערבי והחתן העברי מקורם אחד, שהרי ברית המילה נתפסה בחלק מתרבויות העולם העתיק כהכנה לנישואין, וקוימה בהגיע הנער לבגרות. סמך לדבר מדברי בני יעקב לאנשי שכם, שבהם התנו את ההתחתנות בין המשפחות בכך שיהיו אנשי שכם נימולים.

אולי יש בהשוואה זו לערבית להסביר לשון קשה מעט במשנה. במסכת נידה (פרק ה') מלמדת המשנה שתינוק בן יום אחד נחשב כאדם לכל דיניו, ואם חלילה וחס נפטר ביום היוולדו - "הרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם". בין המפרשים היו שהסבירו שהחתן כאן הוא הבא בברית הנישואין, וכוונת המשנה לציין את עוגמת הנפש של הקרובים שלא יזכו לראותו תחת חופה. ברם, לאור האמור ניתן לפרש שחתן כאן פירושו נימול, כבערבית, וכוונת המשנה היא שאף שנפטר בן יומו, רואים אותו כאילו הגיע לגיל שמונה ימים ונכנס בקהל ישראל.

זכר למנהג לקרוא לנימול חתן ישנו בפיוט שנוהגים האשכנזים להוסיף לברכת המזון בסעודת הברית: "הרחמן הוא ישלח לנו משיחו הולך תמים, בזכות חתן למולות דמים, לבשר בשורות טובות וניחומים, לעם אחד מפוזר ומפורד בין העמים". פיוט זה נכתב על ידי ר' אברהם כהן צדק, מן הראשונים, שחי לפני כאלף שנים. כיום עמנו כבר אינו כה מפוזר בעמים – אך כאז מקווים אנו לבשורות טובות ולדברי ניחומים.


*המאמר התפרסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, במסגרת טור העוסק במילה מפרשת השבוע.
ליצירת קשר עם המחבר: yetsion@gmail.com.



© כל הזכויות שמורות