השפה העברית
ידו של עני
כל הזכויות שמורות ©
לדף הקודם | לדף הבא

לאן נעלמה ה' היידוע של "העני"?

שנינו (משנה, שבת א א): "העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים. פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית". בכל משנה זו מוזכרים "עני" ו"בעל בית" בתוספת ה' היידוע, כמודגש למעלה. ברם, במשפט הבא נאמר: "פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני". מה נשתנה "עָנִי" זה מכל "הֶעָנִי" במשנה זו? מדוע לא נאמר "לתוך ידו של הֶעני"?

הדבר יובן, אם נקדים להסביר את תהליך לידתה של המִלית "שֶׁל".


לעומת הצורה הקצרה "שֶׁלִּי", המופיעה כבר בשלהי לשון המקרא ("כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי"; שיר השירים ח יב), נאמר בבראשית (מז ו) "אֲשֶׁר לִי", ופירוש שתי צורות אלה זהה: מה שבבעלותי, מה ששייך לי. כיוצא בדבר: לעומת "שֶׁלָּךְ" שבלשון המשנה (כגון "שלי - שלך"; אבות ה ט), נאמר בבראשית (לג, ט) "יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ". מגילת שיר השירים פותחת בצורה הארוכה: "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה" (א, א), אך בהמשך (ג, ז) מוצאים את הצורה הקצרה: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה".

בלשון חז"ל חדל השימוש במִלה "אֲשֶׁר" (למעט שיבוצים מקראיים, כדוגמת משנת פאה ב ב "וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן" ע"פ ישעיהו ז, כה), ועל כן נמצא בלשונם רק את הצורות הקצרות. וכשם שבלשון המקרא מצטרפת המִלית "שֶׁל" למִלה הבאה אחריה, ואיננה עומדת בפני עצמה, כך אנו מוצאים בכתבי יד של המשנה והתלמוד, וכך יש נוהגים עד היום בקריאתם ובתפילתם: "לא יִקֹּב אָדָם שְׁפוֹפֶרֶת שֶלְּ-בֵיצָה... וַאֲפִילוּ הִיא שֶלְּ-חֶרֶס" (שבת ב ד), "בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶלְּ-אַהֲרֹן" (ברכת כהנים), "בִּבְרִיתוֹ שֶלְּ-אַבְרָהָם אָבִינוּ" (ברכת המילה).


בשלב מאוחר יותר החלה "שֶׁל" להיפרד והיא נהייתה מִלית עצמאית (ואת האות ל', חסרת הניקוד, החלו לבטא ללא דגש וללא תנועה). כגון: "בית דינו שֶׁל שלמה" (מכות כג ב), "זה אומר 'שֶׁל אבותי'" (בבא בתרא לא א), "זרעו שֶׁל אברהם אבינו" (שם ס ב). בדוגמות האחרונות לא יצרה עמידתה העצמאית של המִלית "שֶׁל" כל בעיה.

ככל הנראה, החל תהליך זה כבר בתקופת התנאים. באִגרות בר כוכבא נמצאות שתי הצורות זו לצד זו.

המבוכה הכרוכה בתהליך הפרדת "שֶׁל" מן המִלה הבאה נוצרת באותם מקרים (שבהם יתכן) שהמִלה הבאה צריכה להיות מיודעת, וה' היידוע מובלעת בל' השימוש, כגון במשנתנו:
צירוף המלים המקורי במשנתנו "יָדוֹ שֶׁלֶעָנִי" (כך מופיע בכתב יד קאופמן) הופרד בדפוסים ל"יָדוֹ שֶׁל עָנִי", במקום "יָדוֹ שֶׁל הֶעָנִי" (ניקוד ל' השימוש מלמד שהוא כולל בתוכו את היידוע, שכן זהו ניקוד ה' היידוע כשהיא באה לפני ע' קמוצה, כגון אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ בשמות כב כד; לֶעָנִי וְלַגֵּר בויקרא יט י; כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי, וְיָדֶיהָ יָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן במשלי לא כ) – וכך נוצר חוסר העקביות האמור.

מעתה נבין גם מדוע בכל מקום במשנה שהוזכר כינויו של חג הסוכות לאחר המִלית "שֶׁל" (כגון: "ביום טוב הראשון של חג"; חגיגה א ו), הוא מופיע ללא ה' היידוע: "שֶׁל חָג", אף על פי שבכל מקום אחר שמופיע כינוי זה הוא מיודע: "הֶחָג": בעת פירוק "שֶׁלֶחָג" לשתי מִלים נקטו המדפיסים ב"גזירה" בלבד. אמנם, מדפיסים אחרים (כגון מהדורת משנה סדורה של הרב אליהו דורדק) הבינו שיש להוסיף גם את ה' היידוע, שהיתה גנוזה ורמוזה בניקוד ל' השימוש: "שֶׁלֶחָג" ← "שֶׁל הֶחָג".


מִלים רבות שהיו מיודעות במקורן, נהפכו לסתמיות בחלק מן הדפוסים בגלל הפרדת "שֶׁל". במסכת פסחים (י ג) שנינו "ובמקדש היו מביאים לפניו גופו של פסח". גם כאן מסתבר שהצירוף המקורי הוא "שֶׁלַּפּסח", ולא "שֶׁלְּפסח", ולכן יש לשחזר את ה' היידוע: "גופו של הפסח".

כיוצא בדבר, בדברי ר' עקיבא במסכת שבת (טו ג): "לא של שבת קרבין ביום הכפורים, ולא של יום הכפורים קרבין בַּשַּׁבת". ניתן לראות מן ההקבלה של "שבת" ל"יום הכפורים" ברישא ובסיפא, שכשם ש"יום הכפורים" מיודע (וכרגיל בצירוף סמיכות, ה"סומך", שם העצם השני, הוא המיודע, ולא שם העצם הראשון, ה"נסמך") כך גם "שבת" צריכה להיות מיודעת: "שֶׁלַּ-שַּׁבָּת" ← "שֶׁל הַשַּׁבת".

במקרים רבים יש מקום להסתפק האם יש לשחזר את ה' היידוע, אם לאו, כגון: "איזהו מקומן שֶׁלַּזְּבָחִים?" (זבחים ה א), "רִבּונו שֶלָּעוֹלָם" (כך מנוקד במשנה בכתב יד קאופמן תענית ג ח, וכן בסידורי תימן).


לסיום, נציין כמה מטבעות לשון שבהן נשמרה "שֶׁל" חבורה בקרב עדות שונות: "זה (שיר) שבח שֶלַּיּוֹם השביעי" (בחלק מסידורי נוסח אשכנז), "להדליק נר שֶלַּחֲנֻכָּה" (כך מקובל בקרב יהודי תימן מחד גיסא ובקרב חלק מיהודי אשכנז מאידך גיסא; ראה במאמרו המפורט של הרב ד"ר מאיר רפלד, בתוך ספר מנהגי ישראל מאת הרב פרופ' דניאל שפרבר, כרך ה', עמ' עו-פד), ו"ברוך (...) שֶפְּטָרַנִי מֵעָנשו שֶלָּזֶה" (כן הוא בסידורי רינת ישראל של הרב שלמה טל וסידורי קורן בשלושת נוסחיהם: אשכנז, ספרד ועדות המזרח וכן הוא ברוב הסידורים האשכנזיים).


להרחבה בנושא זה, יעויין בספרו של הרב פרופ' יוחנן ברויאר, העברית בתלמוד הבבלי לפי כתבי יד של מסכת פסחים, ירושלים תשס"ב עמ' 77-79.

לקבלת מאמר זה במלואו (כולל הערות), וכן עיוני לשון נוספים, ניתן לפנות לאוריאל פרנק: maanelashon@gmail.com.




© כל הזכויות שמורות