נפשות רבות
כל הזכויות שמורות ©
   |
לפרשת בראשית (בראשית א-ו)
אחת הברכות השגורות בפי העם היא ברכת "בורא נפשות רבות", הנאמרת לאחר שתיית משקאות ואכילת מאכלים שאינם ממיני מזונות או משבעת המינים. מי הן הנפשות הרבות? ההבנה הרגילה היא שמדובר בנו, בבריות הסועדות, המשבחות את הקב"ה על שסיפק את צורכיהן. ברם, אם נשווה ברכה זו לברכות אחרות כגון "בורא פרי העץ" או בורא מיני מזונות", נראה שהברכה בדרך כלל מתייחסת למין המאכל שעליו מברכים, ולא לאדם האוכל. ואמנם, במסכת ברכות בתלמוד הירושלמי, בסוגיה שבה מובא נוסח הברכה, נאמר כך: "רבי אבא בר יעקב בשם רבי יצחק רובה, רבי כשהיה אוכל בשר או ביצה היה אומר: אשר ברא נפשות רבות להחיות בהן נפש כל חי, ברוך אתה ה' חי העולמים. עד כדון בסוף, בתחילה? [= עד כאן בסוף, ומה מברכים בתחילה?] אמר רבי חגיי: בורא מיני נפשות". כלומר, הנפשות הנזכרות בברכה הן אמנם המין הנאכל – ובעיקרה תוקנה הברכה על מזון מן החי, כגון בשר או ביצים. בשלב שני החלו לברך ברכה זו גם על יתר המאכלים שלא זכו לברכה אחרונה, כפי שמובא בסוגיית הבבלי בברכות: "אמר רב יצחק בר אבדימי משום רבינו: על הביעא ועל הקופרא [= על הביצה ועל הבשר] - בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות, אבל ירקא [= ירק] - לא; ורבי יצחק אמר: אפילו ירקא, אבל מיא [= מים] - לא; ורב פפא אמר: אפילו מיא. אמר רב אשי: אנא זמנא דכי מדכרנא עבידנא ככולהו [= כאשר אני זוכר, עושה אני ככולם]". כיוון שבירכו "בורא נפשות" גם לאחר שתיית מים ואכילת ירק, שאינם בעלי נפש, הובנו הנפשות שבברכה כמתייחסות לאוֹכֵל (במילרע) ולא למאכל. ואמנם, ברוב עדות ישראל נוסח הברכה כיום הוא "בורא נפשות רבות וחסרונן" (נוסח המוזכר במשנה רק לגבי ברכה ראשונה על המים), כך שברור שמדובר בנפש אדם ולא בנפש חיה. יש לציין כי ברשימת ברכות שנשתמרה בגניזה הקהירית נמצאה ברכה ראשונה בנוסח "בורא מיני נפשות", וברכה אחרונה בנוסח "ברוך אתה ה' אשר ברא נפשות טהורות להחיות בהם נפש כל חי" – ויש ללמוד מכך שהיו ככל הנראה קהילות שבהן נהגו בפועל לברך ברכות מיוחדות אלו בעת אכילת מזון מן החי (המהלך שפורט כאן מוזכר בקצרה בביאור הגר"א באורח חיים סימן רח סעיף ז: "ומנהג הראשונים לא היה לברך אלא על ביעא וקופרא לבד והטעם שדייקו לשון נפשות מיני נפשות כמ"ש בירושלמי דברכות פ"ו רבי כשהיה אוכל בשר וביצה כו' מברך אשר ברא נפשות כו'... דבאמת לא היו מברכין אחר פת אורז ודוחן כלל כמנהגם"). המילה נפש הינה משותפת במקרא לאדם ולבעלי החיים. בפרשות הבריאה שבפרשתנו מופיעה המילה רק בצירוף "נפש חיה", הן לגבי הדגים והחיות והן לגבי האדם, שנקרא "נפש חיה" לאחר שננפחה באפיו "נשמת חיים" (הנשמה, שלא כנפש, מיוחדת במקרא רק לאדם).
הנפש היא רבת משמעויות בעברית, ולא רק בה. בכל השפות השמיות היא זוכה למעמד חשוב, ככינוי לחיותו של האדם,
לו עצמו ולעניינים נוספים המסתעפים מכך. כאן ניגע בקצרה בשני שימושים של המילה בתולדותיה של העברית.
 לעשות נפשותבלשון חז"ל נקרא בשם נפש המבנה שהוקם על קברו של אדם כזיכרון לנפשו. בקבר משפחת הכהנים מבני חֵזיר בנחל קדרון נמצאה כתובת שבה נאמר: "זה הקבר והנפש שלאלעזר חניה יועזר יהודה שמעון יוחנן בני יוסף בן עובד יוסף ואלעזר בני חניה כהנים מבני חזיר" (הכתובת מתוארכת לתקופה החשמונאית, כ-70 שנים לפני חורבן הבית השני). בספרות חז"ל מצאנו אזכורים רבים של הנפש (למשל במשנה במסכת שקלים: "רבי נתן אומר: מותר המת [=עודף מכסף שנאסף עבור קבורת המת] - בונין לו נפש על קברו"), וידועים דברי הירושלמי שם: "אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן זיכרונם". כלומר, לא בונים ציונים ומבנים על קבר הצדיק, באשר דבריו ותורתו הם זיכרונו. הרמב"ם פסק מימרה זו להלכה בפשטות. בפרק הרביעי מהלכות אבלות הוא מפרט את "מנהג ישראל במתים ובקבורה", וכותב: "...ובונין נפש על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם". ואף הוסיף: "ולא יפנה אדם לבקר הקברות". בזה וגם בזה, כמדומה, מעטים נהגו כדבריו למעשה.
יש שכתבו שהביטוי "לעשות נפשות" במובן לפעול למען רעיון או תנועה מסוימת נולד בהשפעת המימרא "אין עושין נפשות
לצדיקים". גם אם אכן כך, נראה שהשתמשו הדוברים בביטוי זה גם בהשפעת מקור קדום יותר – הנפשות שעשה אברהם אבינו,
כנאמר: "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ... וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן", ותרגם אונקלוס: "וית נפשתא דשעבידו לאוריתא בחרן".
ייתכן שבתחילה השתמשו בביטוי "לעשות נפשות" בעיקר במשמעות של 'להגדיל שם', בהשראת מצבות הצדיקים, אך הנפשות
הובנו גם כבשר ודם, וכך ניתן למצוא שימושים כמו "צבאות האיסלאם יצאו ממכה ל'מלחמת קודש' בשנת 632 לספירה,
כדי לעשות נפשות לאיסלאם" (מתוך מדריך תיירותי, 2003).
כנפשו הרמהבחתימת הדברים נתייחס לחתימה הקשורה לנפש: תשובות רבניות רבות מסתיימות באיחולים של הכותב לנמען, בתוספת: "כנפש ידידו", "כנפש אוהבו" וכדומה. כך למשל חותם ר' מאיר מרוטנבורג תשובה שכתב לרשב"א: "שלום לרבינו, שלום לתורתו ולכל ישיבתו, כנפש סר למשמעתו נאמן משרתו, מאיר ב"ר ברוך זלה"ה". "כנפש" כאן פירושו כרצון, על דרך הפסוק "אם יש את נפשכם" שאמר אברהם לבני חת, ועל דרך הביטוי החז"לי "אם נפשך לומר". ברם, בחתימת תשובות ואגרות רבות נמצא גם תוספת המכוונת לנמען – "כנפשו הרמה, וכנפש ידידו...". מה עניין "נפשו הרמה" לכאן? נראה שנתקלים אנו באותה תופעה שנגלתה לעינינו בשתי הדוגמאות הקודמות – המילה נפש מחזרת אחר משמעותה הבסיסית: בברכת 'בורא נפשות' הנפשות נעתקו מהחיה אל האדם; בביטוי 'לעשות נפשות' הנפשות הפכו ממצבה לבשר ודם; ואף כאן, כיוון שאזכר המשיב את נפשו הוא - במובן רצונו – נפנה לשבח ולהלל גם את נפשו של השואל, כמנהג חכמי ישראל.
*המאמר התפרסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, במסגרת טור העוסק במילה מפרשת השבוע. ליצירת קשר עם המחבר: yetsion@gmail.com. אהרונסון | אוסי | אחד העם | אלקוצר | ביאליק | בן יאיר | בן-יהודה
בן-עזרא | ויג | חקשוריאן | לונץ | עוזיאל | עציון | פרנק | שושן | שלו | שלום © כל הזכויות שמורות
|
|
