השפה העברית
ימי המילואים, אז והיום
כל הזכויות שמורות ©
יעקב עציון
לדף הקודם | לדף הבא
לפרשות ויקהל ופקודי (שמות לה-מ)

"וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן" (שמות לה, כז)

האם יש קשר בין מילואים לבין שבץ? לפי הרמב"ן התשובה חיובית. אך אין צורך להיבהל – המילואים אינם אלה המוכרים לנו, ואף השבץ המדובר הוא אחר לגמרי מזה שבבתי החולים. הכתוב בפרשת ויקהל מספר שבני ישראל נענו בנדיבות לב לקריאת משה להרים תרומה למלאכת המשכן, ובין השאר נאמר כי הנשיאים הביאו "את אבני השוהם ואבני המילואים לאפוד ולחושן" (על פי רוב המפרשים, יש לקרוא את הפסוק כאילו נכתב בסופו "בהתאמה" – אבני השוהם לאפוד, ואבני המילואים לחושן). נמקד מבטנו באבני המילואים. רש"י מסביר שזהו כינוין של שתים עשרה אבני החושן, ונקראו כך על שום "שעושין להם בזהב מושב כמין גומא, ונותנין האבן שם למלאות הגומא... ומקום המושב קרוי משבצות". כלומר, לשיטת רש"י נקראו האבנים "אבני מילואים" על שם סופן, כיוון שהן עתידות למלא את משבצות החושן. ואמנם, לשון מל"א חוזרת לרוב בציווי על שיבוץ האבנים בחושן: "וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת... מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם". רמב"ן בפירושו מצטט את דברי רש"י, אך חלוק עליו: "ואיננו נכון בעיני כלל שיקרא אותם עתה אבני מלואים על שם שעתיד עוד לצוות למלא בהם הגומא שיעשו להם". לדבריו פירוש המונח "אבני מילואים" הוא אבנים מלאות ושלמות, "שנבראו כך, ולא תהיינה אבני גזית שנכרתו ממחצב גדול או שנחצב מהן כלום, כי גם בתולדות ידוע שאין שלמות כוחות האבנים היקרות והסגולות שבהן זולתי באבן אשר היא כחלוקי אבנים מן הנחל". ומה הקשר לשבץ? רמב"ן חולק על רש"י גם בנוגע למהות המשבצות (הנזכרות במקרא רק ביחס לבגדי פאר). לדבריו אין מדובר בתושבת, גומא בלשון רש"י, אלא במעין מסמרי זהב בולטים, כצורת מזלג, המחזיקים את האבנים היקרות. המילה שָׁבָץ נזכרת במקרא פעם בודדה, בדברי שאול לנער העמלקי לפני מותו במלחמה בהר הגלבוע: "עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי בִּי". ההבנה המקובלת – שנתקבעה לדורות – מסבירה שהשבץ הוא תיאור של מצבו הגופני של שאול העומד למות (כך למשל מתרגם יונתן: "אחדני רתיתא", אחזני רטט) – אך רמב"ן מסביר בכיוון אחר לגמרי: "'אחזני השבץ' - אנשים בידם הרמחים ובראשם מזלגות לתפוש הבורחים". לדבריו, חששו של שאול היה מן הפלשתים שכמעט הדביקוהו, ומהשבץ שבראשי חניתותיהם. גם ר' לוי בן גרשום בפירושו לפרשת מות שאול מבין שהשבץ אינו תופעה רפואית אלא כינוי לבגד משובץ ומשוריין: "השבץ - ... הלבוש שהיה לבוש היה משובץ להוסיף לו חוזק באופן שלא יוכל החרב לחתכו בקלות, ואמר שאול שהחנית שנפל עליו אחז לו השבץ, ולזה לא היה יכול לעבור לדקרו".


למלא את ידם

ניתן להשוות את מחלוקתם הנזכרת של רמב"ן ורש"י לגבי משמעות המילה "מילואים" למחלוקת נוספת שלהם לגבי ביטוי המופיע רבות בפרשיות המשכן: מילוא היד. בסיום הציווי על הכנת בגדי הכהונה נצטווה משה: "וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי". מכאן ואילך חוזר ביטוי זה – מילוא היד – לכל אורך הקדשתם של אהרן ובניו לכהונה, והוא אף שנתן לימי ההקדשה את שמם – ימי המילואים (וכך גם לקרבנות המיוחדים שהקריבו במהלכם – איל המילואים וכדומה). מהו מילוי יד זה? מסביר רש"י: "כל מלוי ידים לשון חנוך, כשהוא נכנס לדבר להיות מוחזק בו מאותו יום והלאה הוא מלוי, ובלשון לעז כשממנין אדם על פקידת דבר, נותן השליט בידו בית יד של עור שקורין גנ"ט בלעז, ועל ידו הוא מחזיקו בדבר, וקורין לאותו מסירה ריוישטי"ר בלעז". ר' משה קטן ז"ל, בעל 'אוצר לעזי רש"י', משמיענו ש'גאנט' האמורה כאן היא כפפה, ומילת הלעז השנייה – ריוישטיר, פירושה הלבשה והסמכה. ואמנם, עד היום משמשת באנגלית ובשפות נוספות המילה invest - שמשמעה הראשוני הוא הלבשה - במשמעות של הענקת סמכות ומעמד. כלומר, הביטוי מילוא יד לפי רש"י יסודו במנהג של נתינה פיזית של חפץ ביד מי שמקבל עליו תפקיד. רמב"ן חלוק על רש"י, וסבור שגם המילוי האמור כאן הוא לשון שלמות, ולא מילוי של חלל כלשהו: "והנכון בלשון מלוי ידים בתורה שהוא לשון שלמות... כי הזר אשר לא תשיג ידו בטהרתו להקריב קרבן או לעבוד עבודת המלכות הנה ידו חסרה בעבודה ההיא, וכאשר יכשר לעשות כן הנה ידו שלמה, ראויה לכל העבודות והמלאכות". בשתי המחלוקות - הן לגבי אבני המילואים והן לגבי ימי המילואים - סבור רש"י כי מדובר במילוי ממשי, של גומא או של היד, ואילו רמב"ן סבור שהלשון מלא מכוונת לשלמות – הן של האבנים והן של מעשה ידי הכהנים.


להרים את הכפפה

הכפפה שהוזכרה בדברי רש"י משמשת בלשוננו בביטויים "להשליך את הכפפה" או להרים את הכפפה", שמשמעותם הצבת אתגר והיענות לו (בהתאמה). גם מקור הביטויים הללו בגינון שהיה נהוג באירופה ובו השתמשו באותה gant. באנגלית, שממנה שאלנו את הביטוי, אומרים: "to throw down the gauntlet", או "to pick up the gauntlet". מקור הביטוי בקרבות האבירים בימי הביניים. כשרוצה היה האביר להזמין את חברו לדו קרב, היה משליך לעברו את הכפפה (ולא בכפפת צמר חיננית מדובר אלא בכיסוי חזק לכף היד ולזרוע, המשמש להגנה ולהתקפה). אם היה השותף מרים את הכפפה – היה יוצא הקרב לדרך.


יצאנו לעתודות

מקרבות האבירים באירופה נתקדם - קדימה בציר הזמן וקדמה על פני מפת העולם – ונגיע אל ארץ ישראל הנבנית ואל צבאה המתחדש. לוחמי הפלמ"ח קראו ליחידות המילואים שלהם כשמן הלועזי – הרזרבה. בעברית של אותה תקופה במקום רזרבה אמרו מלאי, או מילואים, ולפיכך נתקראו אף כוחות הלוחמים הממלאים את השורות בעת חירום בשם כוחות מילואים. עם הקמת צה"ל, ביקש דוד בן גוריון לכונן שם ייחודי לכוחות אלו, והודיע על הקמת גדודי עמ"ל – עתודות מילואים. כך הכריז בישיבת מועצת המדינה בחשוון תש"ט: "למען המצאת כוח האדם הדרוש לצבא, ומתוך שמירה עד כמה שאפשר לבל ייפגע כוח האדם הדרוש לצורכי המשק, החליטה הממשלה להקים עתודות-מילואים שיכונו בנוטריקון בשם עמ"ל". השם עמ"ל לא האריך ימים בפי החיילים, אך עד לשנות ה-60 היו שקראו לשירות המילואים בשם עתודות. כך למשל, בסקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 1960, שנועד לאסוף מידע על שוק העבודה בישראל, אחת השאלות הייתה: "מה עשית בעיקר בשבוע שעבר?" - ובין התשובות האפשריות: "נעדרתי זמנית מעבודתי, בשל חופש, מחלה, עתודות וכדומה". בחלוף השנים פשטה המילה עתודות את מדיה ויצאה לאזרחות, והמילואמניקים חזרו לתפוס את הגזרה.


*מתוך מאמר שהתפרסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, במסגרת טור העוסק במילה מפרשת השבוע.
ליצירת קשר עם המחבר: yetsion@gmail.com.



כל הזכויות שמורות © רוני הפנר 2004–2019