... רוצה אני להקדיש את דברי היום לשאלות הלשונות בישראל.

כולכם יודעים, כמה גדולה היא "רתיחת הדם", שהכניסה שאלה זו לתוך חיינו. היא הרעילה פשוט את חלל עולמנו, והיא מפריעה, הן בבחינה הצבורית והן בבחינה הלאומית. והגיעו בעצמכם: בני אדם מכניסים כאן כל מיני אמביציות ופניות שלהם, ואף אחד עוד לא טרח לעיין בשאלה זו עיון היסטורי טהור! והרי בעצמו של דבר אין זה אלא הופעה היסטורית טהורה, ואי-אפשר לעמוד עליה ולהבחינה בלתי אם במיתודות היסטוריות בלבד. שכן הלשון, סוף סוף, אינה אלא קטיגוריה היסטורית! ובידוע הוא, שעומדים וקיימים חוקים קבועים ומסוימים, ולפרקים הם גם חוקי ברזל, הפועלים בשעת נטיעתה או עקירתה של שפה אצל כל אומה שהיא.

האומה הישראלית שינתה את לשונה הרבה פעמים במשך ימי קיומה. הלשון הראשונה והטבעית אצל כל אומה ואומה היא זו, – שאין זוכרים את ראשיתה, שהעם נולד יחד עמה, וכשאי-אפשר להצביע על יום, שבו קבל אותה העם להיות לשונו; כשם שהילד אינו זוכר, אימתי נולד. ברם, רואים אנו אצל היהודים, כמו אצל כמה מן העמים האחרים, והנה נפרשה פתאום האומה מעל לשונה הלאומית הראשונה, החליפה אותה, כולה או חלקה, בלשון אחרת, או שהשאירה אותה כלשון הספר, ולמעשה דברה וחייתה בלשון אחרת. אצל היהודים, כאמור, אירע דבר זה הרבה פעמים. סופר אחד חשב ומצא, שהיהודים החליפו את לשונם במשך ההיסטוריה שלהם שש-עשרה פעם. איני יודע, עד כמה מספר זה מדויק. אותו הסופר לא טיפל בשאלה זו כשהיא לעצמה, אלא נגע בה רק אגב אורחא, ואין אני יודע עד כמה הוא בן-סמך ומומחה לדבר זה. על כל פנים ברי הדבר, שהיהודים שינו את לשונם כמה וכמה פעמים. בדרך נדודיהם על פני כל ארצות תבל היו מקבלים תמיד לשונה של אותה אומה, שהתישבו אותה שעה בתוכה ישיבת קבע או ארעי. וכשעקרו אחר-כך את דירתם ונדדו למקום אחר – החליפו שוב את לשונם, וכן חוזר חלילה. תמיד היתה ליהודים "קיבה טובה", לעכל את הלשונות הזרות, וגם להפיח בהן מרוחם ולשנותן עד כדי לעשותן ל"שלהם", לחטיבה חדשה לגמרי. ואין ספק בדבר, שהענין טעון חקירה רצינית ומקיפה: מפני מה ואימתי עזבו היהודים לשון זו או אחרת, וכיצד קבלו את הלשון החדשה? לצערנו, לא נעשה עד עכשיו כלום בעבודת חקירה זו, ועדיין אנו הולכים ומתחבטים בשאלת הלשונות מנקודת המפלגה או האיש היחיד. אבל כשם שאי-אפשר לגזוז משי בקרדום ולחטוב עצים במספרים – בשגם לכל דבר יש מכשירו המיוחד לו, – כך אי אפשר לפתור פרובלימות מדעיות במיתדות לא להן. אי-אפשר בשום פנים ואופן לעשות את שאלת הלשונות ענין של מפלגה. יש כאן לפנינו הופעה היסטורית טהורה, וכדי לעמוד עליה צריכים אנו להשתמש במיתוד היסטורי, ורק בדרך זו נוכל להגיע לידי המבוקש.

איש לא טרח למנות בדיוק, כמה לשונות החליפה כבר האומה העברית. המספר ט"ז הוא, כאמור, רק מקרי ואין לסמוך עליו. אבל טעות גמורה תהא זו, להחליט, שרק שתי לשונות "אידיות" בלבד היו לאומתנו, היינו: זו האידית שלנו ואותה המכונה הישפניולית. למעשה היו הרבה יותר. עוד עכשיו מוצאים אנו שרידיהם של "זרגונים" הרבה. עוד לפני ארבעים שנה ספר נוסע אחד על עיירה אחת באיטליה, שיהודיה היו מדברים ב"אידית-איטלקית". יש לנו גם עתה אידית אמריקאית, ערבית, פרסית וארמית. עוד בימיו של רש"י היתה קיימת אידית-צרפתית; ויש סברא האומרת, שבימיהם של האלכסנדרונים היתה גם אידית-יוונית, שנוצרה בה ספרות גדולה, בעלת ערך עולמי. בין היהודים שבקווקז רווחת גם "אידית טוטית". והרבה מיני "אידית" אחרים בוודאי שאבדו במשך הימים וגם זכר לא נשאר להם.

וכמדומה, איפוא, שכדאי הוא הדבר ללמוד ולחקור, איזו הן הסיבות, שהכריחו את היהודים להסתלק מן הלשון האחת ולעבור אל הלשון האחרת. שהרי אין כל ספק בדבר, שבכלל זוהי הופעה טרגית בשביל אומה – להחליף כסדר את לשונותיה. כל זה הריהו בחינת גלגול ממש: צריכים להעביר את הנשמה מגוף אחד לגוף שני. ועקירתה של אומה מלשון ללשון הרי זו בחינת גלגולה של נשמה מגוף לגוף. גלגולים כאלה אינם עוברים בלי ענויים נוראים. זה פרוצס קשה וממאיר מאד, הכרוך ביסורים מרים ונוראים, והנשמה מפסידה אותה שעה הרבה משלה. והופעה טרגית עמוקה כזו צריכה להיות נידונה בכל החומר האובייקטיבי רק מנקודת ההשקפה ההיסטורית הטהורה, וחלילה לנו לעשותה מין "שאלת-יום", עם כל אותן הקלקלות והתקלות התלויות בה. זוהי שאלה היסטורית בלבד וכך צריכים לדון עליה ולשפטה. אכן, גדול כוח הרצון ויש בידו גם להכריע, אבל במה דברים אמורים? כשחוקי הטבע מסייעים לו. כנגד הטבע אין שום רצון שבעולם יכול לעמוד. הרצון מכריע רק בשעה שהוא מתאים לטנדנציות של ההיסטוריה. כנגד ההיסטוריה – לא יקום!

לצערנו, כפי שאמרתי, עדיין חסרים אנו אותה עבודת החקירה על גלגוליהן של הלשונות אצלנו. לעשותה על רגל אחת אי אפשר, כמובן – אף על פי כן, עד כמה שתספיק לי השעה, אשתדל לשדי בה נרגא. ואפשר נגיע סוף סוף לידי איזו מסקנות שהן.