תוכי

שני בעלי חיים ידועים בתכונתם לחקות את בני האדם: הקוף והתוכי, ושניהם זכו לביטויים בלשון הילדים. ילד שמחקה את חברו נקרא: "קוף אחרי בן-אדם", וילד שחוזר על דברי חברו: "חוזר אחריו כמו תוכי".


שני בעלי החיים נזכרים במקרא בפסוק יחיד החוזר על עצמו בשתי גרסאות, בספר מלכים ובספר דברי הימים. על פי הפסוק, הקוף והתוכי הגיעו לארץ יחד בדרך הים: אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי (אוניית) תַרְשִׁישׁ, נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף, שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים (מל"א י כב; דבה"י ב ט כא).

תוכי ישן (טווס)

כיאה לבעלי חיים אקזוטיים, גם שתי המילים קוף ותוכי הגיעו אלינו ממרחקים – משפות הודיות. המילה קוף מקורה בסנסקריט, במילה kapi (זה גם מקור המילה האנגלית ape - קוף אדם). המילה תוכי מקורה כנראה בשפת Malabar, שפה המדוברת בדרום הודו, ובה tôgai או tôghai פירושו טווס – על פי רוב הבלשנים, התוכי המקראי היה למעשה טווס. כך פירש גם רש"י את הפסוק: "שן דפיל וקופין וטווסין". וברוח זו כתב גם שמואל הנגיד בן המאה האחת עשרה (993–1056): "מה נאה זנב לתוכים, אך כבדו בזנב יום ירודפו" (יפו נכסים אך בבוא רעה אישים עלי הונם ינוגפו).

תוכי חדש

אך זמן לא רב אחרי כן השתנה פירוש המילה. בטקסט מן הגניזה הקהירית נמצא פירוש אחר, שהפך לימים לפירוש המודרני של המילה. בטקסט מראשית המאה השתים עשרה כתב יצחק בן שמואל הספרדי, דיין מכובד שישב בקהיר, שהוא מעדיף הסבר אחר.

יצחק בן שמואל, פירוש למלכים א' י', הגניזה הקהירית (לחצו להגדלה)

וכך כתב בן שמואל בערבית-יהודית: "תוכי – תפסירה אלבבג' (פירושו אלבבג, ببغاء, המילה הערבית לתוכי) אלדי לונה אכ'צ'ר (אשר צבעו ירוק) והו גנס מן אלטאיר (והוא סוג של עוף) יגי מן דיאר אלהנד (המגיע מארצות הודו) אדא עלם אלכלאם תכלם (אשר יודע לדבר)". את מקור השם "תוכי" הוא הסביר על פי השורש תו"ך, מלשון "בתווך", כלומר באמצע, אינו יודע לדבר כמו בני האדם, אבל גם אינו חסר דיבור לחלוטין כמו החיות. "לסאנה ישבה לסאן אבן אדם (לשונו מדמה לשון בני אדם) ולהד'י סמי תוכיים, אי מתוסטין (ולכן נקראים תוכיים, כלומר 'אמצעיים')" [ד"ר משה לביא, גניזת קהיר, על פי מ"ע פרידמן בספרו 'הרמב"ם, המשיח בתימן והשמד', עמ' 11-10].