מילון השפה העברית
לדף הבית

צבר

כל הזכויות שמורות © רוני הפנר 2004–2022
מילים וצירופים
לדף הקודם | לדף הבא


המילה צָבָר (הקקטוס) הגיעה אלינו מערבית: صَبَّار (סבאר).

מקורו של צמח הצבר הוא במרכז אמריקה, והוא נזכר לראשונה בכתובים מארץ ישראל במאה השמונה עשרה, בשמות אחרים: צֻבּאר, סאברה, ו'איגו דה אדם'. השימוש בשם "צבר" בעברית מתועד מאז המאה התשע עשרה, לצד המילה הקרובה סברס, שבה נוספה למילה הערבית סיומת הרבים -ס (שמקורה כנראה בלדינו).

בתחילת המאה העשרים קראו אנשי העליה השניה לילדי העליה הראשונה בכינוי הגנאי "צבר", ובהמשך שימש הכינוי "צברה" (או sabra) ככינוי גנאי בפי העולים החדשים לכל היהודים תושבי הארץ – ילדים ומבוגרים. כך העיד אורי קיסרי, שכתב ב-1931 מאמר בעיתון 'דואר היום' בשם 'אנחנו ... עלי הצבר!'. במאמר הוא ניסה להפוך את כינוי הגנאי הזה לתואר חיובי, והתגאה בהיותו צבר.

בשנות השלושים לקח העיתון "דבר לילדים" את הדימוי, ובסדרת הקומיקס 'אורי מורי' תיאר את הילד הישראלי כצבר. כך הפך בהדרגה בשנות השלושים והארבעים כינוי הגנאי 'סאברס' לכינוי חיבה. בדיעבד, הוסבר הכינוי "צבר" לישראלי יליד-הארץ כשילוב של פנימיות מתוקה וחיצוניות קוצנית.

"צָבָר אֵלַי צָבָר מֵצִיץ:/ צוֹמֵחַ יֶלֶד בַּעֲצִיץ./ הֲרֵי זֶה נֵס, הֲרֵי זֶה פֶּלֶא,/ הֵיכָן נִמְצָא צְבָרִים כָּאֵלֶּה?"
(אריה נבון ולאה גולדברג בקומיקס "אורי מורי"; לחצו להגדלה)


הפניה עוד על הצבר, השמיר והשַׁיִת – שלושה מיני צמחים קוצניים הנזכרים בשירו של שאול טשרניחובסקי "הוי ארצי מולדתי" – ברשימתו של פרופ' אמוץ דפני בבלוג "עונש שבת".


כל הזכויות שמורות © רוני הפנר 2004–2022