טובל ושרץ בידו

בביטוי טובל ושרץ בידו משתמשים בדרך כלל כדי להטיל דופי באדם או בפוליטיקאי המתיימר להטיף לאחרים על נקיון כפיים, בעוד שהוא עצמו אינו נקי.


המילה "שרץ" מזכירה בהקשר זה את הצירוף קופת שרצים – אוסף עבירות אתיות ואולי גם פליליות, שהכל מניחים שהאדם עשה, אך פרטיהן אינם ידועים במדוייק לציבור (על פי מסכת יומא: "אין מעמידין פרנס על הציבור, אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו", במשמעות שונה במקצת מהמקור).

מקורו של הביטוי הוא בהלכה:
היהדות מגדירה שמונה בעלי חיים כ"שרצים" שהמגע עמם מטמא: האנקה, החולד, החומט, הכח, הלטאה, העכבר, הצב והתנשמת. מי שנוגע בהם או בנבלתם (יש הבדלים בין החיות השונות) נחשב "טמא", וכדי להיטהר עליו לטבול במים - במקווה או במקור טבעי של מים זורמים. אלא שהטבילה מטהרת רק אם המגע עם הגורם המטמא כבר אינו קיים: אי אפשר להחזיק ביד שרץ ולצפות להיטהר.

התלמוד משתמש בביטוי "טובל ושרץ בידו" כמשל לאדם הרוצה לחזור בתשובה אך לא שינה את דרכו ואת הרגליו. מי ש"טובל ושרץ בידו" מתוודה על חטאיו אבל אינו משתנה מבפנים, ולכן אין תשובתו מתקבלת.

וכך מסביר זאת ילקוט שמעוני:

שנו רבותינו: אדם שיש בו עבירות ומתוודה ואינו חוזר למה הוא דומה? לאדם שטובל ושרץ בידו. שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה בידו טבילה (משלי רמז תתקסא).

[◄ביטויים ומקורם]

[◄ביטויים שמקורם בהלכה]