מילים שנשמעו בשכונות ירושלים: "ימין משה", הרובע היהודי, שכונת "אבן ישראל" ליד קולנוע "עדן", "סוכת שלום", "משכנות", "מזכרת משה", "אוהל משה", "זכרון טוביה", "נחלת ציון" ובחלק מהנחלאות. ליקט מפי חבריו: ציון שושן.

1) אָבַּדָאי – גָּבַרְתַן שעל פיו ישק דבר. בעדה האורפלית (דרום טורקיה) ובעדה הכורדית מאיזור זָכוֹ, היו גברים חסונים וגבוהים שהפילו את חיתתם בחברה, בעדה ובערבים. מכת אגרוף היתה נשקם ומכת ראש (רָאסִיֵיה) היתה מגינם. לעתים נשאו "נָאבּוּט" קצר או שִׁיבְּרִייה להגנתם.
(נָאבּוּט – מקל רועים כבד, כ-80 ס"מ אורכו. ראשו של המקל עגול וגופו צר עם חוט או שרוך לתפישה. שִׁבְּרִיָּה – פיגיון בעל שני צדדים מחודדים וקצה מעוקל ההולך וצר. כל בדווי שמכבד את עצמו, כל אפנדי יש לו שברייה להגנה).

2) "חָאמֵל שָׁפְרַה" – נושא סכין גילוח (כפפה). במלחמת העולם השנייה (1943) היה בית ברחוב אגריפס, בית יציקה של משפחת יצקן. תרמילי הפגזים והכדורים שהובאו מטוברוק ובנגזי במדבר המערבי, עת הגיע רומל עם שיריוניו והגנרל מונטגומרי עצר אותו בפקודת המלכה באנגליה. בפסולת יתרת הנחושת יצק בעל המפעל מר יצקן אֶגֵרְפוֹנִים המתלבשים על כף היד ככפפה, כשבצד כף היד היו חריצים דקים להשחלת סכיני גילוח דקים. וכשירדנו לקולנוע "רג'נט" במושבה הגרמנית בירושלים בימי א', כשהיו מגיעים כל הארמנים והנוצרים הערבים לחזות בסרט, גם אנו הלכנו משכונת הנחלאות לרג'נט, ואז עוד בתחילת הסרט היו הם מכבים את בדלי הסיגריות שעישנו (היה אז מותר לעשן בקולנוע) על עורפנו, כשהם שורה אחת מעלינו. ומתוך כאב צעקנו והסדרן שהגיע דיבר ערבית ושאל: מי זה שצעק? והם היו מצביעים עלינו, וברור שהיה מוציא אותנו מהאולם, ואנו המתנו להם בזעם וכך התלקחה קטטה. אך כשהם הבחינו במבוגר שבינינו, שנשא את הכפפה עם סכיני הגילוח, היו אומרים זה לזה "דיר באלק, הדא חאמל שפרה" – "הזהר מזה נושא כפפה", והיו בורחים על נפשם.

3) שָׁבַּאבֶּה – חליל רועים. עשוי מקנה סוף מחורר בהתאם ללחן והשיר:

• מָוָואל - חליל שבו מנגנים מוואלים (שירי פתיחה): שירי עצב נוגים. בו פחות חורים (2-3 חורים).
• פַרְח - חליל לשמחות: דַּבְּקוֹת בחתונות וכו'. בו יותר חורים לחצאי ורבעי טונים.

4) טָאיָירַה – עפיפון בגודל 100-80 ס"מ בנוי מקני סוף קלים (5 יח'). עיתוני "דבר", "הארץ" ו"המשקיף" [עיתון דבר – מפא"י; עיתון הארץ – בורגנות; עיתון המשקיף – רוויזיוניסטים, בית"ר, אצ"ל, "חרות"], שהיו עיתוני בוקר גדולים, מעטרים את השלד, שמודבק עם דבק, קמח ומים; הזנב מסמרטוטים; לטיארה קשור חוט ארוך משוח בדוֹנָג חזק הנקרא חוט מָסִיס (סנדלרים ותופרי אוכפים משתמשים בו).
וכאן הם לקחו דף נייר חלק בגודל 20x20 וכתבו עליו בערבית: 'ד"ש לסבא היושב במרומים'. ודף הנייר עם החור באמצע נע ברוח על גבי החוט והגיע עד לָטַיַירַה. וכאן היתה לחברינו הנערים הערבים מהכפר השכן "שיך באדר", שהיום בנויים שם הכנסת ומשרדי הממשלה, שירה מיוחדת להעפת הָטַיַירַה: "טָרַה טִירִי טִירִי סָלְמִילֶה עָלַא סִידִי, סִידִי פי עָכַא טעמני שאפת כעכא אל כעכא ענד אינג'ר, אינג'ר מה לוש מופתח, איל מופתח ענד איל חדד" וזה יכול להמשך ללא סוף באותה המנגינה. תרגום: "עפיפון עופה עופה, מסור ד"ש לסבי היושב במרומים, סבי היה מהעיר עכו. תנו לו לטעום חתיכת עוגת כָּעֵכּ. העוגה אצל הנגר. לנגר אין מפתח. המפתח אצל המסגר. למסגר אבד המפתח" וכך זה ממשיך לכל בעלי המקצועות ובעלי המלאכה. קצב השירה היה יפה ומושר באקסטזה.
ואנו הילדים היהודים ראינו והאמנו למעשה, ובבואנו הביתה סיפרנו להורים שניתן לשלוח ד"ש לסבא ע"י מכתב הנישא ע"ג חוט הטיירה. ברור שאבא סטר לנו על הלחיים ואמר: אל תלמדו ממעשיהם כי הכל הבל. ככתוב "וישכנו עמם וילמדו מעשיהם".
עונת העפת הטיירה היתה בחודשי אב-אלול, כשרוח גָבִּית מערבית נשבה לכיוון מזרח. ולעתים מעוצמת הרוח החוט החזק היה נקרע והטיירה הגיעה לבין החומות בעיר העתיקה, כשחלק זה היה בידי ממלכת ירדן. והאמיר (שלא היה מלך) עבדאללה משל שם.

5) קִיפְקָא – עפיפון זעיר הבנוי מדף נייר 30x30 או 40x40 הנתלש ממרכז מחבֶּרֶת בצורת סירה עם חוט רגיל ואיזון מדויק. עף למרחקים קצרים. מיועד לבני נוער 6-8 וגם בחודש אב-אלול.

6) "וָולַא בֵטוּלוֹ - וְלָא בְעוּרֵדוֹ - אִילָא בִחָרַקתוֹ" – ביטוי לגבר צעיר נמרץ בעל תנועות רבות ומהירות. כשאשה אומרת לרעותה על גבר בעל און (ביחסי מין) והכוונה והתרגום: (1) לא בגובהו (2) ולא ברוחבו (3) אלא בתנועותיו מגיעה היא לאורגזמה; או שהאשה מתפארת בבעלה ומנגחת את שכנתה שבעלה שמן וחסר תנועה.

7) שִיד חֵילָכּ – שָנס מותנך. ביטוי זה נאמר לבעל בית שמקבל חניך או שולייה לעבודה במפעלו. והנער מתקשה להרים משקל כבד או לעשות מלאכה קשה. או בטיול משפחתי כשכל בן או בת שמים על גבם תרמיל או מטען, וההליכה קשה, אז האב או האם מעודדים עם אמירה זו. שמעתי ביטוי זה בין סבלים בשער יפו ובין סבלים ברחוב הסולל (החבצלת) ע"ש העיתון הראשון שיצא והודפס ברחוב זה. בימק"א בחדר הרמת משקולות שמעתי פעם שני נוצרים ערבים בשנת 1944 את הביטוי הזה.

8) זוּמֵרָה – צופר לרכב קדום לחָנְטוּר ולדֵלִיג'נס - מרכבות עם ארבעה סוסים לפני בוא המכוניות הממונעות. העגלון היה משתמש בצופר להרחיק ילדים ועוברי אורח החוצים את שבילי העפר. בנוי מכדור גומי מחובר למשפך מתכתי ובלחיצת יד נושף אוויר העובר דרך צינור דק מהמשפך וכך היה משמיע קול פָפוּ-פָפוּ.

9) בָּשֶׁטִי – פרחח, שובב, משולח-רסן, בן סורר ומורה. מקורה של מילה זו ליד עקרון, קרוב לישוב מזכרת בתיה. שם שכן כפר ערבי בשם "בְּשֶט" שתושביו התמחו בהכנת פחמים מעץ-הזית שכרתו ושרפו. גופם ופניהם היו מפוייחים מהעשן ולכן קראו לאדם שהוא מלוכלך "בשטי".

10) נָאוַורִי – אחד הכפרים הקטנים הערבים ששכן באגם החולה (בטרם יבש) נקרא נָוַואר (מואר; מפיץ אור פורח). אנשיו היו צוענים שנדדו מאסיה הקטנה והתרחצו במי החולה עם התאו והג'מוסים במים מצחינים, וכבסו את בגדיהם באותם מים דלוחים, וגופם הפיץ ריח לא נעים. נשותיהם נהגו להסתובב בשכונות הירושלמיות ולפתוח מזלות בכף היד, בקלפים ובקפה. ואימותנו, שרובן היו חסרות השכלה "אנאלפביתיות", האמינו לכל מילה שיצאה מפיהן של הצועניות. הן נקרא בָּסָארָה, דהיינו הן מביאות את הבשורות הטובות והרעות גם-יחד. וכשהן הסתובבו יחפות עם הרבה תכשיטי-פח, עגילים ונזמים וכתובות קעקע על פניהן וגופן וצעקו בקול "בָּסָארָה, בסארה / בסארה בתיפתח פאל" – דהיינו בסארה, פותחת מזלות.

11) חוֹרָני – שבט צועני באיזור חורן שהתיישב גם באגם החולה ושכן בכפר סביב האגם, קרוב לנָוַור. כל המאפיינים דומים מאוד לנוור.

12) דָרְדַרָה – גם כפר באגם החולה שגידל דוּרָה לתרנגולות וליונים ולעופות. אך הם היו יותר מתורבתים, סוחרים בדגנים שגידלו בחופי החולה. ומכרו לבעלי לולי עופות ויונים (שובך). הם רחצו את גופם בשפך המים הנקיים שהפשירו מהשלגים מלבנון וזרמו לירדן (בכניסה).

13) וָואחֵש – רָעַבְתַן, זולל וסובא, אינו יודע שובע מהו. כינוי שהדביקו האורפלים לכורדים במפגשים בגן סאקר בשבתות, כשכל עדה הביאה את מאכליה: קובֶה וכמוסטה ובקבוקי ערק.

14) בָּקְשִיש – מילה טורקית (הודית פרסית). מתן כסף מתנות לאיש בעל עמדה שיכול להזיז דברים, קבלת רשיונות בניה, נהיגה וכו' וכו'. האימפריה הטורקית נפלה עקב מתן שוחד לבכירים, הלשנות וחמדנות. בימינו נקרא הדבר "טובות הנאה" שהם אסורים לפי החוק. אך אצל הטורקים זה היה תהליך טבעי (טיפות שמן לגלגלי השיניים, אין מעצורים החלודים, אין חריקות).

15) שָׁרְבֶּה – כד חרס, עם פתח להכנסת מים, ופיה למזיגה או לשתייה. סתתי האבן והזגגים שותים ממנו בימי הקיץ החמים.

16) צָ'איֵיגִ'י – איש המחלק תה וקפה לחנויות מסחריות. הצָ'איֵיגִ'י היה מגיע למשל לחנות של חלפן כספים אמיד עם מגש (סִינִיֶיה) ועליו כוסות התה והקפה. איש התה לא גבה כסף במקום, כדי שלא יהיה ניתוק של שיחה בין החלפן ללקוחותיו. הוא רשם לפניו מה שתו ומה הזמינו. בסוף החודש או בסוף השבוע גבה את התשלום



17) קליית הקפה – נעשית על המַאאְלֶה (מקלה) – כף מתכת גדולה על גלגלים להובלה למדורה. על המאאלה קולים את פולי הקפה הירוקים (הקלייה - מַחמצֶה) והפולים הקלויים מוכנסים לתוך טַחוּנֶת אָהְוֶוה (מטחנת קפה) ואז הטעם שונה מהשקיות שנמכרות.

18) פֿאנוּז – עששית שבתוכה יש נר עבה ולה פתח אוורור מלמעלה. עשויה מפח עם זכוכית. כאשר בא השמש השכם בבוקר לקרוא לסליחות (כל ימי חודש אלול - אצל הספרדים), היה מאיר את הדרך עם הפאנוז, וקורא "דוד, קום קרא את אלוהיך", "מה לך נרדם?".

19) אַמְבּוּדוּ – מתקן לריח, מי בושם, שמחלקים למתפללים בבר מצווה, כשבעל השמחה עולה לתורה, ומברכים: "ברוך בורא מיני בשמים".

20) סִינדאן – סדן לנעל לסנדלר. מתקן מתכתי השייך לסנדלרים בו היה מבצע הסנדלר את תיקוני הנעליים, העקבים והסולייה.

21) כאשר אחד מילדי המשפחה היו בו פחדים, והיה קם בחצות הלילה ופורץ בבכי, היתה הבסארה (צוענייה) פותרת את הבעיה בזה שמתכת עופרת שהביאה עמה או שנאספה על ידי עקרת הבית, היתה עוברת רתיחה במחבת מיוחדת שנקראה מָאלֶה והיתה מביאה את העופרת לחום של 200°c ומבעבעת. אז היתה מביאה דלי שעשוי מפח מגלוון שנקרא זינגו (מהמילה Zinc, אבץ), שבתוכו היו מי בור (מים קרים), ויוצקת לתוכו את העופרת הלוהטת. וברגע שיצקה נשמע קול אדיר של חום וקור, הילד היה נבהל, ואז היא הסירה את הסדין הלבן שעל פניו. ואז הסתכלו בדלי שנוצרו בו צורות של בעלי חיים (כלב, תן, נחש, חתול וכו'), והיתה אומרת לאם מי הבהיל את הילד - (למשל) שהכלב של השכן הבהיל את הילד - וזאת היתה עילה למריבה בין השכנות.

22) חָטָאפָה – למשיכת דלי. מתקן שהמבנה שלו ככתר מלכות שבקצוות שלו ישנם קרסים (כמו אצל הקצבים). השימוש לכביסה של עקרות הבית היה מן הבור שבמרכז החצר (מים מהמרזבים שנאגרו בבור). היו שואבים את המים במשאבה ידנית שנקראה טרומבה. המים כמובן לא היו נקיים - ואז היו מסננים את המים עם בד כילה. לפעמים זרקו דלי עם אבנים בצדדים ואז היו הנשים מושכות את הדלי ידנית. כתוצאה מכובד הדלי, לא אחת היה החבל נקרע (היה עשוי פשתן) והדלי שוקע במצולות. לאבי היה מתקן במחסן, וכשהתבקש על ידי עקרות הבית לשלות את הדלי, היה זורק את המתקן עם הקרסים לתוך הבור, עושה תנועות סיבוביות והחטאפה היתה תופסת עם הקרסים את הדליים ששקעו במצולות.

---

קללות וכינויים בשכונות ובכל ריכוזי דוברי הלדינו: קללו, הקניטו, העליבו זה את זה במילים הנ"ל, אף בבתי ספר שהיו ריכוזי נוער נשמעו הקללות הללו ועד היום שומעים אותן.

23) ג'וחה – בעברית חוּשָם – הרשלה מאוסטרופולי (לדוברי אידיש). בדמות זו משתמשים להקנטת חבר לא חכם; איש טמבל אשר מאמין לכל דבר ששומע. אצל העם הערבי - איש פתי שמאמין לכל דבר. עליו הרבה מעשיות ואגדות להרדמת הילדים.

24) אָזְנוֹ – חמור (טיפש) חסר השכלה.

25) טֵרוֹנְצ'וֹ (הגזע של כרובית) – טֵרוֹנצ'ו דִי קָרְנָבֵטָה - טיפש כמו הגזע של הכרובית.

26) בּוֹבֿוֹ – טיפש (בשיחה קולחת תוקעים מילה זו).

27) גָמֶאוֹ – גמל. לאדם גבוה כגמל אך חסר תבונה.

28) לִוֹנֶסוֹ – אהבל (איש תם יושב אוהלים, מתכחש לדברי אמת שנאמרו)

29) גוֹרְסוּס – מנובל.

---