השפה העברית
סדר המילים במשפט: על הקדמת הַפֹּעַל לשם העצם
כל הזכויות שמורות ©
לדף הקודם | לדף הבא
יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ

במשפט העברי אין כלל קשוח מהו סדר המלים. במזמור ק''ד בתהלים נמצא את הצרופים: יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי-עָרֶב; יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי; יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן-הָאָרֶץ – ובהם קודם הפֹעל לשם העצם. ולעמתם הצרופים: וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹשׁ; שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן; כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן – ובהם קודם שם העצם לפֹעל.

ובהרבה פסוקים – מצוינים הפעל ושם העצם במלה אחת, כי נטית הפעל מעידה על הגוף: עַל-הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם, מִן-גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן – הפעל מצין גוף שלישי רבים (ינוסו הם, המים). ובפסוק הבא: יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת – שוב אין צרך להזכיר את שם העצם (המים). בפסוקים רבים אחרים בא הפעל בגוף שלישי יחיד: יָסַד אֶרֶץ עַל-מְכוֹנֶיהָ; יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ; ובפסוקים אחרים בא הפועל בגוף שני וברור מהו השם. אבל בתרגום לאנגלית, למשל לפסוק: תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן, תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן – תהיה תוספת שמות גוף נפרדים ('הוא' או 'הם') אשר יבואו לפני הפעלים.

נוכל לראות כי בדרך כלל יבוא הפעל לפני שם העצם, אבל הסדר מתהפך כאשר יש מקום להדגשה של שם העצם במשפט: אֲשֶׁר-שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּן (ההדגשה היא על צפרים); זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם ... שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן (ההדגשה היא על אניות). בצורה דומה אנו מוצאים בספר משלי אמרות רבות שבהן שם העצם – הנושא במשפט – מודגש ומובא בראשיתו. כגון: מַעֲנֶה-רַךְ יָשִׁיב חֵמָה (משלי טו א-ב). וכן אנו מוצאים: וַיִּמְלֹךְ אַחְאָב בְּנוֹ תַּחְתָּיו. וְאַחְאָב בֶּן-עָמְרִי מָלַךְ עַל-יִשְׂרָאֵל – בפסוק הראשון בא אחאב אחרי הפעל וימלך, ובפסוק השני בא אחאב לפני הפעל.

נסכם אם כן: בתוך המשפט יבוא הפעל בדרך כלל לפני שם העצם. היפוך הסדר והקדמת שם העצם לפעל תבוא לצרך תוספת משמעות, להדגשת שם העצם.


בשפה שלאחר המקרא, יש שנוי מסוים בכלל הזה: המשפט יכול לפתוח בנושא – ואז יבוא שם העצם לפני הפעל: 'משה קיבל תורה מסיני', נאמר בפתח מסכת אבות במשנה (אבל אולי בא שנוי הסדר להדגשה). וכן: 'חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי'. ולאחר הזכרת שם חכם נאמר: 'הוא היה אומר' – ואז מובאים דבריו.

בשפה המדוברת כיום מקובל לומר: 'הכנסת תחליט מחר'. אבל אם נרצה להדגיש את תאור הזמן 'מחר' ונעבירו לראש המשפט, נכתב: 'מחר תחליט הכנסת'. המשפט החדש אינו פותח בנושא, אלא בתאור הזמן 'מחר', והפעל בא לפני שם העצם. המלים 'מחר ו'תחליט' נשארות קרובות בשני המשפטים. אבל אם נכתוב 'מחר הכנסת תחליט', תהיה למשפט משמעות של הדגשת שם העצם 'הכנסת' , היא תחליט ולא, למשל, הממשלה תחליט.



הכלל הזה מתיחס לפעל בשני זמנים – העבר והעתיד. לציון זמן ההווה אנו משתמשים בצורת הבינוני.

לבינוני תכונות של שם עצם ושל פעל: כמו שם עצם מקבל הבינוני את ה' הידיעה – 'הכותב', 'האומר'; כמו שם עצם יש לו צורת רבים ויחיד; וכמו הפעל בעבר ובעתיד הוא מצין פעולה, ויש לו גם מושא: 'כתבתי את המכתב', 'אני כותב את המכתב'. הפעל בעבר ובעתיד מצין את הגוף ואפשר שיכלול במלה אחת את הנושא והנשוא במשפט, כמו 'שמעתי', או 'זכיתֶ' – מלה אחת שהיא משפט שלם. אבל בבינוני אין הבדל בין גוף ראשון ושני ושלישי: 'אני כותב', 'אתה כותב', 'הוא כותב'; במשפט מתוסף שם עצם או שם גוף לבינוני, כמו: 'הוא קורא', 'משה לומד'.

הבינוני לא יבוא בדרך כלל לפני שם העצם אלא אחריו. אנו מוצאים בינוני אחרי שם העצם, למשל במזמורנו (תהלים קד כא): הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף; ובמזמור י"ט (ב): הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד-אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ; בשיר השירים (ה ב): אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק; ובקהלת (א ד): דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא.

בלשון תנאים, אנו קוראים במשנה במסכת אבות: 'על שלשה דברים העולם עומד', וברשימת דברי החכמים במסכת, בא הבינוני 'אומר' אחר שם החכם, כמו: 'יהושע בן פרחיה אומר'. אך אין זה כלל קשיח וסדר המלים עשוי להשתנות לצרך הבלטה של חלק מסוים במשפט. כך למשל באים הבינונים 'סָד, מְשַיֵּר, עוֹשֶׂה, עוֹשָׂה' לפני שמות העצם בקטע המובא בתוספתא: 'סד אדם ביתו בסיד, ומשיר דבר מועט זכר לירושלים; עושה אדם כל צרכי סעודה ומשיר דבר מועט זכר לירושלים; עושה אשה כל תכשיטיה ומשירת דבר מועט זכר לירושלים' (בבא בתרא ב).

נסתכל בדוגמות הבאות: המשפט 'התלמידים לומדים בבית ספר אזורי', פותח בנושא (שם העצם 'תלמידים'), ואחריו בא הבינוני ('לומדים'). ולעמתו, המשפט 'בבית הספר האזורי לומדים מאתים תלמידים' אינו פותח בנושא אלא בחלק יחוד (תאור מקום שהובא לראש המשפט להדגשה), והבינוני 'לומדים' בא לפני שם העצם 'תלמידים'. שנוי מקומו של הבינוני נעשה לשם שטף הדבור. 'בית הספר האזורי' מתיחס ל'לומדים' ואין לחצוץ בין המלים. באותו אפן נכתב: 'הלקוח מתלונן במכתבו על המנהל', או, אם נבקש להדגיש את המכתב ולהעבירו לראש המשפט: 'במכתבו מתלונן הלקוח על המנהל'. הבינוני 'מתלונן' ושם העצם 'הלקוח' נשארים צמודים, אף כי שינינו את הסדר ביניהם.

לסכום נוכל לומר: בדרך כלל, אם פותח המשפט בנושא – יבוא הפעל אחר שם העצם; אחרת – יבוא הפעל (בעבר או בעתיד) לפני שם העצם. הבינוני יבוא אחרי שם העצם. אבל סדר המלים הזה ישתנה לצרך שנוי המשמעות או ההדגשה של המשפט.



החכם העברי המובהק ח"א גינזברג מציין את הגמישות היפה של המשפט העברי. חלק המשפט החשוב מבחינה רגשית מוקדם מקומו. גינזברג מביא את הפסוקים הבאים מספר בראשית, בהדגשת המלים שהוקדם מקומן:
..אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי...מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה?
הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?

הפעל בא בראש המשפט בלשון המקרא, ולכן אין אפשרות להדגישו בהקדמת מקומו. ההדגשה מתקבלת בהוספת המקור לפני שם הפעל,כמו בפסוק הבא בבראשית, ל''א, ל':
ועתה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כי נִכְסֹף נִכְסַפְתָה לבית אביך למה גנבת את אלהי?



ליצירת קשר עם ד"ר אברהם שלום: abraham.shalom@gmail.com.



© כל הזכויות שמורות