(עמוד 6 מתוך 7)

כיצד התיחסה האומה העברית לשאלת החנוך בלשון העברית ובשאר הלשונות? מה אמר לנו בדבר זה האינסטינקט הלאומי?

האומה פתרה את השאלה הזו באופן ברור: עיקר החנוך בבית-הספר הוא הספר העברי!

אין אמת בשמועה, האומרת, כי בית-הספר היהודי היה חד-צדדי, דתי. עוד לפני שלש מאות שנים היו קיימים בישראל בתי-ספר, שהיו מלמדים בהם גם פילוסופיה, תכונה, הנדסה ושאר למודים. דבר המובן מאליו הוא, שבאותם הימים היו כל הלמודים קשורים בדת; אבל הם היו נלמדים.

ואם רוצים אנו להיות אנשים כנים, עלינו להודות, שאם גם תפסה לשון הדבור מקום בבית-הספר, מכל מקום לא נחשבה מעולם כעיקר ויסוד. היא היתה רק ענין של למוד ושל שמוש מעשי. בשנים הראשונות היו משתמשים בה בכדי להסביר לתלמידים מה שכתוב בספר העברי. אבל מכיוון שגדלו התלמידים והגיעו לכלל הבנה במקור גופו בלי תרגום, מיד הלך לו התרגום. אכן, היו כאלה, שאפילו אחר-כך, מפני שיגרא דלישנא, היו לפעמים מוסיפים לתרגם ואומרים: "אמר רבא – האט רבא געזאגט"; אבל, כאמור, לא היה זקוק לתרגום. רק זמן ידוע היו משתמשים בשעת הלמוד בתלמוד בלשון אידית, אחר-כך היו עוברים הכל ללשון עברית. וכל זה אינו דבר שבמקרה בלבד, אלא הכל נעשה על-פי האינסטינקט הבריא של האומה, וטעמו ונמוקו עמו.

אלמלי היתה נשארת הלשון העברית כלואה רק בתוך הספר בלבד, אפשר שהיתה מתאבנת בסופה, דוגמת הלשון הלטינית, והיתה נלקית בחוסר אינטימיות וחמימיות של לשון חיה. הלשון העברית היתה נעשית אז לשון מלאכותית ויבשה. אולם כמו שדוד המלך היה זקוק בזקנותו לסוכנת שתחממו, כך היתה הלשון העברית זקוקה לאיזו "סוכנת", לאיזו שפה מדוברת חיה, – אם היתה זו הלשון הערבית שלפנים, או אידית של עכשיו, כדי להתחמם לאורן, לקבל מהן חיות, אינטימיות וגמישיות. ולפיכך לא היתה הלשון העברית מעולם שפת-ספרים מתה; כי היתה מתדבקת תמיד ללשון חיה, ועל-ידי כך נעשתה חיה גם היא. מצד האחר היתה השפה המדוברת מתעלה על-ידי דבוק זה והיתה מקבלת קצת מקדושתה של הלשון העברית. בשעה שצרפו ל"עברי" את ה"טייטש" וזווגום יחד, יצא מהם ה"עברי-טייטש" והיתה לאידית, המקובלת אצל חלק גדול מן האומה. אבל אם יתגרש ה"טייטש" מן ה"עברי", – אותה שעה לא יהיה אלא "טייטש" בלבד, ואין לו שום זיקה לא ל"עברי" ואף גם לא לאידית. יש חיות וערך לאידית, כל אימת שהיא דבוקה ללשון העברית ויונקת מלשדה. אבל כשהיא פורשת מהלשון העברית, פוסקת זכותה והיא מקפחת את ערכה.

וודאי שהאידית שלנו היא אצלנו בחינת "גיורת", ואף גם גיורת כשרה. כ"רות" בשעתה, כך גם היא לוותה את הלשון העברית במשך דורות רבים. ולפיכך, כל זמן שהיא עומדת בצדקתה, כרות המואביה, ומתדבקת בנעמי העברית באמת ובתמים, – הרי היא רצויה לנו והיא יכולה אפילו לזכות ולהעמיד מקרבה את דוד המלך. אבל משעה, שאין היא רוצה להדבק בזרעו של ישראל, והיא פורשת לה וחוזרת לארץ מואב, – שוב אין לה תקנה להעמיד דוד מקרבה, אלא "מואבי" בלבד.

הרי לפנינו אותו זיווג טבעי, שזיווגה האומה העברית בכל שעה שעמדה לפני הבחירה: אם לקיים את הלשון העברית בדבור שבפה ולהעמידה על-ידי כך בסכנה של התפוררות לעשרות דיאלקטים שונים, או לעשותה לשון הספר בלבד ולהביאה על-ידי כך לידי התאבנות ותלישה מן החיים. בשעת ברירה שכזו בחרה לה האומה בחושה הבריא בדרך חדשה, היינו: להחם את הלשון העברית בנשימה של לשון-דבור חיה. ובין כך נשארה הלשון העברית חיה לא רק בתוך הספר בלבד, כי אם גם בקרב הנשמה.

כזו היתה שיטתה של האומה כל אותם הימים, שלא היה לה ללשון העברית מקום בעולם, שהיא תהא שם לשון חיה ומדוברת. אבל מאותה שעה שהלשון העברית חדלה להיות בארץ-ישראל "לשון-קודש" ונעשתה שם לשון-חול, לשון החיים היום-יומיים, לשון הדבור והמעשה, – מכאן ואילך הולך ופוחת הצורך ב"זיווגים" והלשון העברית אינה זקוקה עוד ל"סוכנת"...

וודאי שחייבים אנו תודה ללשון האידית, שחממה את הלשון העברית ימים רבים. מודים אנו בדבר זה וזכותה זו תעמוד לה. ברם, איני יודע, אם תזכה הלשון האידית להיות נעכלת על-ידי העברית, כשם שאירע זה לארמית. סוף-סוף קרובה היא הארמית, שהיא לשון שמית, ללשון העברית. ואגב, אין הלשון העברית מתעתדת כלל לצייר את הגלות, את חיי הגיטו, בלשון העברית יציירו ויתארו את החיים החפשיים שבארץ-ישראל. אבל יש אפשרות לצייר בעברית גם את חיי הגלות ולא לאבד על-ידי כך לא את חמימותם של החיים הללו ולא את גווני-גווניהם השונים. על זה יעידו באופן מזהיר מנדלי מוכר ספרים וברקוביטש בתרגומיו האמנותיים משלום-עליכם, שלפי דעת רבים הם עולים לפעמים בטובם ובחזקם על המקור האידי עצמו.

ואם רוצה האידית להציב לה זכרון לדורות, אין לה תקנה אחרת, אלא להתקשר עם הלשון העברית. מחוץ לקשר זה אין אריכת-ימים לאידית. בשעה שהיא מרימה את ידה על הלשון העברית – אותה שעה היא מאבדת את זכותה להתקיים.