השפה העברית
שאלת הלשונות בישראל
כל הזכויות שמורות ©
לדף הקודם | לדף הבא

(עמוד 3 מתוך 7)

מחלוקת ישנה היא, מחלוקת פילוסופית-פסיכולוגית: אם רבוי השפות מעשיר את האדם ואת האומה, או אפשר שהוא מעמיס יותר מדאי על הזכרון, מנמיך את הגובה התרבותי ומחליף את המושגים בסתר מלים. על כל פנים אין ספק בדבר, שבשביל אומה טבעית ונורמלית מספיקה לשון אחת, הלשון הלאומית שלה. אומה בלתי נורמלית, כזו של היהודים, מוכרחת לסחוב על שכמה שתי לשונות: לשון לאומית ולשון מדוברת. אבל שפה מדוברת זו הולכת ונחלפת בחלופי הזמנים והמקומות. באותה שעה יגעה האומה ומשתדלת להציל עד כמה שאפשר אותם האוצרות, שנוצרו בשפה-המדוברת שלה, ב"זרגון" הקודם (איני מתכוון להעליב במלה זו את מי שהוא; משתמש אני בו רק לשם דיוק ההבנה) ולגנזם באוצרה הלאומי עולמית. בשעה זו אין לאומה דרך אחרת, אלא לתרגם יצירות אלו ללשון הלאומית, שאיננה נחלפת והיא קיימת לעד. והילכך רואים אנו, שכל אותם אוצרות היצירה היהודית, אשר תורגמו ללשון העברית, נשארו לעולמים, והרי הם שמורים ועומדים בבית גנזיה של האומה, והם הולכים ומשפיעים על התפתחותה התרבותית של האומה. ומצד אחר, כל אותן היצירות המקוריות, שנוצרו בשפות המדוברות השונות ושלא תורגמו ללשון הלאומית, עברו ובטלו מן העולם, – שריד אל נשאר להן, ואין האומה אפילו מכירה בהן, ומכל שכן שאין היא מושפעת מהן.

ושוב על דבר הארמית. ה"תלמוד" היה ל"ספר-החיים" לאומה היהודית, המסדר והמדריך את החיים היהודיים. והיתה טנדנציה לעשות את התלמוד ל"ספר-העם", לדבר שווה לכל נפש, לספר של כל איש ואיש מישראל. אבל בינתים בא הפזור הנורא, והיהודים נפוצו לארבע רוחות השמים, ונעשה בלבול של לשונות בישראל. והגיעו ימים, שחלקים גדולים של האומה לא יכלו שוב להבין חלקים ידועים של התלמוד, מפני שהם כתובים ארמית. ועברו מאות שנים של בקשת עצות ודרכים, כיצד לתת סוף סוף את ה"תלמוד" לידי כל אחד ואחד מישראל; ולא מצאו עצה, עד שבא רבי יהודה גאון ועמד ותרגם, בספרו "הלכות פסוקות", את כל הסוגיות הארמיות שבתלמוד ללשון עברית, ונעשה אז התלמוד קניינם של היהודים שבכל הארצות, והיה לספר-עם באמת. אבל עדיין לא נחה דעתם של חכמים בזה, והוסיפו לטרוח וליגע בכוון זה, עד שנסתיים מפעלם באותה העבודה הענקית של הנשר הגדול, הרמב"ם, בספרו "יד החזקה". ענק-הרוח הזה היה עמוד התיכון לדורות שקדמו לו ולדורות שבאו אחריו. הוא עשה אזנים לתורה שבעל-פה, להעמידה לדורות. הוא היה גדל הדעה וגדל התבונה. השפעתו הולכת ונמשכת עד היום ואין חקר לה. כשבא להשמיע את דעותיו הפילוסופיות, שהיו מכוונות רק ליחידים שבדור, כתב אותן ערבית. אבל את כתר יצירותיו, את ה"יד החזקה" שלו, זאת-אומרת: התמצית של התלמוד ושל התרבות העברית מראשית הדורות ועד ימיו, "קודקס" זה שהוא מיועד בשביל כל האומה כולה ובשביל כל יחיד ויחיד שבה, לכל תפוצותיהם ולכל דורותיהם, מכאן ואילך עד סוף כל הדורות, – "יד חזקה" זה חיבר דווקא בעברית, ועברית קלסית, ועל-ידי כך עשה אותו ל"ספר הלאומי", לספרו של כל איש ואיש בישראל, לכל תפוצות הגולה, שהשתעבדו ללשונות זרות, או שנשתקעו ב"אידיות" שלהם. ופעולתו זו של הרמב"ם תהא קיימת לעד ושכרה נכון לפניה כל הימים.

ובאמת התחיל פרוצס זה עוד בימיו של רבינו ר' יהודה הנשיא. אף הוא ראה ברוחו הגדול, כי עתידידם בני-ישראל שיתפזרו לבין אומות שונות ושידברו בלשונות שונות, והארמית תשתכח מפיהם, והתורה מה תהא אז עליה? חס-ושלום תשתכח תורה מישראל? – עמד וסדר להם את השמנה בלשון עברית! צפה רבינו ברוח קדשו, שאין גניזה עולמית אלא בעברית בלבד, ואין כלי אחר להעמיד בו את נכסי האומה למשמרת לדורות, – אלא הלשון העברית בלבד!

בהרגשה אינסטינקטיבית וברוח הקודש, ומפני החרדה הקדושה, שמא ישפיע הפזור הנורא על תורת ישראל לעשותה הרבה תורות – תורגם החלק הארמי שב"תלמוד", ללשון העברית, ועל-ידי כך נשאר ה"תלמוד", זה הנכס היותר גדול של האומה העברית, עומד וקיים בשביל כל האומה עד עכשיו; ועל-ידי כך ניצלה התורה מסכנת פיזור ופירור, ואחדותה התרבותית של האומה נשתמרה ונתבססה לדורות.

הנה זו היא השארית, אשר נשארה לנו מכל אותו הרכוש הגדול, אשר הלכה האומה וגנזה אותו במשך תקופה שלימה וארוכה של אלף ומאתים שנה, שנות דבור ויצירה בארמית! וכי מה נשאר לנו עוד מהארמית? כן, נשארו לנו: הכתובה והגט; התרגום שהוא כספר החתום לעם, ואילו תפלות, כגון: יקום פורקן וקדיש יתום! זהו העמל ההיסטורי וזה פריו הרב!!


1  |  2  |  3  |  4  |  5  |  6  |  7    





© כל הזכויות שמורות