(עמוד 2 מתוך 7)

בתור סופר אינני חשוד על אי-אובייקטיביות בשאלה זו. מימי לא הייתי בין המתנגדים לאידית. אדרבה, היו ימים ואני עצמי כתבתי באידית. מעולם לא התערבתי במלחמת הלשונות, ומשום כך אין לי אמביציות אישיות או מפלגתיות. במצפון טהור יכולני לטפל בשאלה זו. רק ההיסטוריה ונסיונותיה ישמשו לי נר לדברי. שהרי שאלה זו צריכה ויכולה להיות נידונה אך ורק מתוך הפרספקטיבה ההיסטורית, – ומן העבר נקיש על העתיד.

ובכן מענין לדעת, אם שאלת-לשונות זו של ימינו הראשונה היא בחיינו ההיסטוריים ונתגלתה רק בעשרים השנים האחרונות בלבד, או שגם בתקופות הקודמות, בכל שעה של חלופי לשונות, היתה שאלה כזאת צפה ועולה בעולמנו היהודי? ההכניסו גם אז, בתקופות הקודמות, הכרה ורצון לתוך שאלה זו, שמכניסים אותם עכשיו? האם ישנם שרידים ממלחמות-לשונות כאלו מאז ועד עכשיו?

עד כמה שידיעתי מגעת, אין בספרותנו הרבה שרידים כאלה. עד כמה יש להסיק מזה, שלא היתה שאלה כזו קיימת בכלל בעולם היהודי, – קשה להגיד. אבל בנוגע ללשון אחת יש ויש אילו ידיעות ורמזים על-דבר מלחמה כזו מסביב לה; זוהי הלשון, שהיתה קרובה הרבה ליהודים; כוונתי: הלשון הארמית, שהתחילו היהודים מדברים בה עוד בימי בית ראשון. בספרותנו הישנה יש רמזים שונים, המעידים על זה, שבחוגים שונים התחילו, כנראה, להתגבש יחוסים לבביים ללשון הארמית. לא לחנם אנו מוצאים בתלמוד מימרא כזו: "אל יהא לשון סורסי (ארמית) קל בעיניך". מאמר זה מעיד גלוי על יחס של כבוד וחבה ללשון זו, והד של קורבה לבבית ונפשית מצלצל מתוכו. מצד אחר אנו פוגשים ביחס של זלזול ושלילה אליה. וכך מכריז חכם אחד ואומר עליה, ש"אין מלאכי השרת נזקקין לו, מפני שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי"; לאמור: שזוהי שפה נמוכה במעלה. וחכם אחר תוהה ושואל: "בארץ-ישראל לשון סורסי למה? או לשון קודש או לשון יוונית"! מפני שבזמן הוא היתה ארץ-ישראל תחת ממשלתם של היוונים, ואין החכם הזה רואה כל טעם לארמית, שאיננה לא הלשון הלאומית ולא לשון המדינה. כיוצא בו שואל חכם שני: "בבבל לשון ארמי למה? או לשון הקודש או לשון פרסי"! לאמר: מה טעם יש ללשון זרה זו בתנאי החיים האלה? מה נפשך: או לשון לאומית או לשון המדינה! דוגמת אותם היש אומרים שבארץ רוסיה: "עברית או רוסית". על כל פנים רואים אנו, שנחלקו הדעות בנוגע ללשון הארמית, שהיתה אז לשון-הדבור של האומה העברית. הללו מזכים אותה והללו מחייבים אותה.

בין כך ובין כך, זוהי עובדה ואין לסתרה, שהלשון הארמית נשתרשה בישראל מימים קדמונים והכתה שרשים חזקים בחיי האומה. עוד בתורה אנו מוצאים את רשומה, כמו: "יגר שהדותא"; ואחר-כך בנביאים שונים. ולא עוד, אלא שמוצאים אנו ספרים שלמים של נביאים אמורים ארמית, כמו "דניאל" ו"עזרא". מכאן ראיה, שבימים ההם נתפשטה הארמית מאד בעם ושפכה את ממשלתה גם על ראשי האומה ובוניה. עד כמה היתה הארמית שגורה בפי העם עוד בימי בית ראשון, יעידו דברי האגדה, שבני ישראל גלו לבבל, מפני שדברו שם ארמית, שהיא קרובה לעברית והיתה ידועה לאבות. והתלמוד מבאר זה בדרך משל: למה הדבר דומה? לאשה שבעלה כעס עליה וגרשה והיא חוזרת לבית אמה. כך כנסת ישראל, כשכעס עליה הקב"ה, וגרש אותה, היא חוזרת לבבל, ששם היו מדברים ארמית.

כבר בימי בית שני דברה כל האומה העברית שבארץ-ישראל רק ארמית. ולא עוד, אלא שאפילו כל השטרות היו נכתבים אז ארמית. ויש מהם שהגיעו אפילו עד ימינו אנו בצורתם הארמית, כגון: הכתובה והגט. הלשון העברית שלטה רק בחוגים העליונים, בין האינטליגנטים והסנהדרין, בכתבים הרשמיים ובדרשותיהם של החכמים. אבל דרשות אלו היו מתורגמות לארמית, כדי שידע אותן העם. ולא המון העם בלבד דבר ארמית, אלא אפילו תלמידי-החכמים שבדור; ורבים מהם גם כבר שכחו פחות או יותר את הלשון העברית; כמו שמצינו, שאמתא דבי רבי היתה מבארת ומסבירה לתלמידיו מלים עבריות, שנעלמו מהם פירושן והוראתן.

עד כמה נשתרשה הלשון הארמית בימים ההם בחיי העם בארץ-ישראל, הרינו למדים מתוך החפירות השונות, המגלות לנו המון תעודות וכתבים מן הזמן ההוא שהם כתובים ארמית. הארמית חדרה עמוק לתוך נשמתו של העם והשתלטה שם שלטון גמור. אמת, גם הלשון העברית לא חדלה אפילו אז מהיות גם שפת הדבור; אבל רק במדה מצומצמה, רוב מנינה של האומה דבר ארמית.

וכשגלו שוב בני ישראל מארצם ורבים מהם הלכו לבבל, ששם משלה בזמן ההוא לשון-מדינה אחרת, – אף על פי כן המשיכו לדבר שם ארמית, וה"תלמוד" בחלקו הגדול נכתב – זאת-אומרת: נדבר (שהרי היה אז עדיין רק תורה שבעל-פה) – בארמית.

אמת, אין להפריז על המדה בנוגע לחלק זה של התלמוד, שהוא ארמי. סוף-סוף רובו הגדול של התלמוד נאמר ונכתב דווקא בעברית; כמו: המשנה, התוספתא, הברייתות, ורובן של ההלכות והדרשות. מכל מקום אין להכחיש, שהארמית תופסת מקום גדול בתלמוד והריהי שם יסוד חשוב ועיקרי. ומכאן ראיה לאותו מקום ניכר וחשוב, שתפסה הארמית בחיים היום-יומיים של יהודי בבל. ויודעים אנו, כי הגיע הדבר אפילו לידי כך, שחדל העם מהבין את התורה במקורה, בלשון העברית, ומוכרחים היו להעמיד בשעת קריאת התורה בבתי-כנסיות מתורגמנים, שיהיו מתרגמים את דברי התורה לקהל בארמית.

ונשתרשה האומה העברית בלשון הארמית כל כך, עד שהמשיכה לגרר אותה אחריה לכל מקום שנדדה, ואפילו לארצות, ששם שררו לשונות אחרות. וכך אנו מוצאים את היהודים מדברים ארמית בארצות ערב וספרד, אפילו בשעה שלשונותיהן של אותן הארצות התחילו כבר תופסות מקום באומה. במשך תקופה ארוכה ושלימה של אלף, או אלף ומאתים שנה, החזיקה האומה העברית בלשון הארמית ולא הרפתה ממנה בכל הזמנים הללו. ועוד בימיהם של הגאונים הוסיפו היהודים לדבר ארמית, אף על פי ששפת המדינה היתה ערבית. שכן מצינו אצל רב האי גאון, שהוא מבאר את המלה "שיננא" שבתלמוד לא במובנה המקובל: "תלמיד חכם שנון וחריף", אלא במובן: "אדם בעל שינים ארוכות", שכך משמעה בארמית, והוא מביא לראיה את המון העם בדורו, שהוא משתמש במלה זו בדבור במשמעות זו. סימן, שבימיו דבר המון העם ארמית. ככה הולכת ונמשכת תקופה ארוכה של דבור בלשון הארמית.

ויצירות תרבות גדולות וכבירות יצרו היהודים בלשון זו. מרביתן של היצירות הללו אבדו במשך בדורות. אבל גם המעט שנשאר יש בו בכדי להעמידנו על גבהה של יצירה זו וערכה הגדול. ויצירה זו נמשכה בישראל כמספר הימים שדברו בני-ישראל ארמית. אלף ומאתים שנה הלכו בני-ישראל ויצרו בלשון זו. ולא עוד, אלא אפילו באותם הימים, ששפות אחרות התחילו כבר מיצרות לה ודוחות אותה החוצה, המשיכה האומה העברית ליצור בה את יצירי רוחה. ומכאן אנו למדים, עד היכן מגיעה שמרנותה של האומה העברית ביחס ללשונות, שקבלה אותן מן החוץ, מעמים זרים. אפשר, שהרבה עושה כאן ה"הרגל", ואפשר שזוהי תוצאה מנטייתם של היהודים להיות פרושים ומובדלים מאחרים, והם הולכים ובונים להם תמיד מחיצות לעצמם; ואפשר שזהו גם משום שסוף סוף אחות היא הארמית לעברית.

הראשון, שהכניס את הערבית לתוך הספרות היהודית, היה רבי סעדיה גאון. וודאי מפני שלשון זו, כלשון המדינה, הספיקה כבר לחדור לתוך מעמקי האומה ותפסה את מקומה של הלשון הארמית. דבר זה נעשה כבר באופן סטיכי, שלא מדעת ושלא מתוך רצון והכרה.