כיוון או מכיוון

לשתי הצורות "כיוון ש.." ו"מכיוון ש.." יש משמעות זהה: שתיהן משמשות כצירוף סיבה המקשר בין שני היגדים: האחד הוא הסיבה והשני הוא תוצאה הנובעת ממנו. בנוסף לזה, לצירוף "כיוון ש.." יש משמעות נוספת שמקורה בלשון חז"ל, והיא קישור כרונולוגי בין שני אירועים; אך היום משמעות זו כמעט אינה בשימוש, למעט בשפה ספרותית.


בתחילה, הצירוף "כיוון ש.." שימש בלשון חז"ל כדי לקשר בין אירוע שקרה לבין דברים שקרו בעקבותיו:

• "כיוון ש[הגט שנזרק] הגיע לאוויר הגג, הרי זו מגורשת" (גטין ח ג)
• "וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו, כיוון שראה אותם התחיל לבכות" (ברכות כח)

כלומר המילה כֵּיוָן ציינה במקור את כִּוּוּן הזמן: מהאירוע הראשון לזה שבא אחריו. בשתי הדוגמאות לעיל יש בין שני חלקי המשפט קשר של זמן בלבד.

מכיוון שברוב המקרים שבהם מתואר קשר כרונולוגי בין שני אירועים, הקשר אינו מקרי אלא מדובר בסיבה ותוצאה, קיבל הצירוף במשך הזמן משמעות נוספת של סיבתיות:

• "כיוון שהגיד, שוב אינו חוזר ומגיד" (כתובות יח)
• "וכיוון שגדלה בין העבדים, לבה גס בהן" (דברים רבה ג)

גם בלשון התלמוד הירושלמי השתמשו במילה "כיוון" כמילת סיבה אך הם העדיפו להקדים לה את מ' השימוש:

• "מכיון שיש לו יין אין נרו כובה" (ירושלמי, ברכות נז ב)
• "מכיון שהתחיל ברובע צריך להשלים את כל הרובע" (ירושלמי, כלאיים ו ב)

היום אנחנו משתמשים בשתי הצורות: "כיוון" ו"מכיוון" כמילות סיבה ללא הבדל. במשפטים מסוימים תוספת מ' השימוש במילה "מכיוון" מדגישה את הסיבתיות והופכת את המשפט לפשוט יותר להבנה. אבל מבחינת העברית הבחירה ביניהן היא שאלה סגנונית בלבד.